מתחילים להתבגר

והיום על שנה חדשה, מסגרת חדשה, גיל ההתבגרות. שנת הלימודים התחילה, מילים רבות נאמרו על התחלות חדשות, על מסגרות חדשות, על הסתגלות. בעיקר מדברים על הסתגלות של הילדים למסגרת החדשה, פחות מדברים על ההסתגלות של ההורים. כשילד נכנס למסגרת חדשה, למשל חטיבת ביניים, הוא מתחיל לחפש את מקומו, בעיקר החברתי. פתאום יש ילדים שהוא לא מכיר, הילדים שהוא מכיר גם כן מחפשים את מקומם, כל אחד מהם מסתכל לצדדים ותוהה, מי ישאר חבר? מי ינטוש? מה עלי לעשות בשביל להיות מקובל?

ההורים נשארים בבית, הם שולחים ילד למסגרת חדשה, סומכים על הילד שיסתדר, אולי קצת דואגים אבל מצפים שהילד שיחזור בצהרים הביתה הוא אותו הילד שהם שלחו בבוקר לבהי"ס.  אבל השינויים שעוברים על הילד בביה"ס משפיעים גם על המתרחש בבית וההורים צריכים לעבור תהליך של התסגלות למצב החדש. הם אמורים להפנים את השינויים של הילד ולהיות המצע שעליו הילד צומח ומסתגל בעצמו.

היחסים עם המתבגר צריכים להשתנות, להיות יותר עדינים וגם, יותר שוויוניים. לא שהילד שווה להורה אבל הוא אדם יותר בוגר. אם ההורה רוצה ליצור איתו יחסי אמון, הוא צריך להתחיל להתייחס אליו כאל בוגר. ספרה לי השבוע אמא שתפסה את ילדה בעשיית מעשה שאסור לעשות בביה"ס ולהוסיף חטא על פשע, הוא לא סיפר לה על כך כלום. כשהיא שאלה אותו על כך, לדבריה הוא "הסתכל עלייה כמו ארנבת מול פנסי מכונית". מבחינתה האמון נשבר. אני טוענת שזו הזדמנות נהדרת להתחיל את השינוי. כי אם הוא לא סיפר לה מה שעשה, זה אומר, סביר להניח, שהוא פוחד, זה אומר שהוא לא יספר לה גם להבא דברים שיקרו, לא ישתף אותה, לא יראה בה דמות שאפשר להתייעץ איתה ולספר לה הכל. הוא ימשיך לפחד ממנה ומהעונשים שלה, מהתגובות שלה וגם מלאכזב אותה ושמא לא תאהב אותו. זה לא אומר שלא צריך לכעוס או להתאכזב אבל זה אומר שצריך לעבוד על הקשר, לדבר יותר, לנזוף פחות.

למשל, כשהורה מגלה משהו שהילד עשה והוא רוצה ללבן את הענין, רצוי לתפוס איתו שיחה ב 4 עיניים (שלא יתפדח מול האחים שלו). לומר ששמעת ככה וככה והיית רוצה לברר איתו אם זה נכון. בלי עצבים כמובן, עד כמה שאפשר. לשאול אותו מה הוא חושב על מה שהוא עשה, לשתף אותו במחשבות שלך, לנסות לברר איתו מה גרם לו לעשות את זה (בלי לשאול למה, למה זאת שאלה שממש רצוי לוותר עליה בשלב הזה, היא שאלה של האשמה, שאין לה בעצם תשובה…) לומר שמבינים שהוא עכשיו בתקופה לא קלה אבל שמצפים ממנו ל… – רצוי כמובן לדעת קודם למה בעצם מצפים ממנו. לומר לו שבכל מקרה  אוהבים אותו אבל יש התנהגויות שלא מקובלות בשום אופן – גם כאן רצוי כמובן לדעת איזה התנהגויות לא מקובלות וגם רצוי שיהיה ברור וגלוי לכולם מה לא מקובל אצלכם במשפחה. לשאול אותו מה לדעתו צריך לקרות עכשיו. שיחה. כולל שיתוף של המחשבות והרגשות האמיתיים של ההורה.

כשכועסים על ילד, הכי קל זה לכעוס, לצעוק ולהעניש. אבל לפני שעושים את זה רצוי לברר בעצם על מה כועסים ועל מה מענישים. על המעשה שנעשה בביה"ס? על שלא שיתף? האם על המעשה עצמו הילד מקבל עונש גם מביה"ס? האם צריך לקבל עונש כפול? האם העונש תואם את המעשה? על מה בעצם הוא נענש? איך העונש יגרום לזה שהוא לא יעשה את זה יותר (וברור שלא יעשה שונה מאוד מ-ישתדל לא להתפס). הנקודה העיקרית למחשבה כאן היא על הקשר עם הילד, על הניסיון לבנות את הקשר יותר טוב, קשר של מתבגר הורה ולא ילד-הורה כעסן.

האחריות של ההורה כאן היא לחשוב עם עצמו – מה בעצם הילד עשה, מה הדליק אותי מה בעצם מעצבן ומכעיס אותי, ההורה והאם זה רק המעשה שלו או שיש בזה גם דברים אחרים. בדרך כלל אנחנו מתעצבנים גם על דברים שלא קשורים ישירות במה שהילד עושה.

אותה אמא שדברה איתי אמרה שהיא כל כך כועסת ומאוכזבת מהילד עד שכל ההגיון שלה נעלם. היא דברה על פחד מכך שהילד הולך למסגרת אחרת, רחוקה מהבית, פחד מאבדן שליטה עליו ועל מעשיו. היא גם הביעה פליאה על השינוי שהילד עובר מול העיניים שלה מילד שהיו לו, לדבריה, תכונות של מנהיג, לילד שנגרר אחרי אחרים. היא גם אמרה שמאחר והסתיר דבר אחד מההורים, מענין מה עוד הוא מסתיר מהם.

ואז נוצר למעשה מעגל סגור. ההורה פגוע ממעשה הילד ומכך שהסתיר זאת, מעניש את הילד בחומרה והוא מצידו יעשה ככל יכולתו להסתיר את מעשיו גם להבא על מנת שלא יתפס ויענש וחוזר חלילה. יחסי אמון ושיתוף לא יוצא מזה.

אמנם הילד חייב להבין שיש גבולות שלא חוצים ושזה כבר לא מספיק להגיד "עשיתי טעות של ילד טיפש, מצטער", אבל גם ההורה צריך להבין שחוקי המשחק משתנים. אמנם יש תחושה של אבדן שליטה אבל האחריות על שינוי היחסים עם המתבגר בתחילת דרכו, היא על ההורים, לא על הילד. הכללים משתנים ועל ההורים להוביל את השינוי הזה ביחסים בינם ובין ילדם.

ואיך עושים את זה?

ראשית, על ההורים לשבת עם עצמם ולחשוב מה הם הקווים האדומים מבחינתם. מה הם ממש לא מוכנים שהילד יעשה ואיזה דברים היה אסור עד עכשיו אבל מאחר והילד בגר, אפשר להתיר לו לעשות או לשנות את הגבול (למשל שעת שינה, שעת חזרה הביתה ועוד).

שנית, לנהל עם הילד שיחות קבועות, על ציפיות, על כללים, על הדברים שחשובים לכם. ובשיחה אני מתכוונת שגם הילד מדבר. בשיחות הללו יש מקום לילד לומר מה הוא חושב/מרגיש/צריך. להורים יש גם מקום לספר על המחשבות/רגשות צרכים שלהם. ההורים קובעים, לא הילד, אבל יש להתחשב במה שהילד אומר. אם רק נקשיב לילד ואז נאמר "אבל אני המחליט אז…" הוא לא ישתף יותר, כי לא יראה בזה טעם. רצוי גם לחשוב מה פחות עקרוני לנו ולהתחיל בוויתורים במקומות האלה.השיחות הללו צריכות להיות על בסיס קבוע פחות או יותר כי בגיל ההתבגרות הדברים הם דינמיים מאוד, גם אצל ההורים וגם אצל הילדים. מה שהיום נראה בסדר ומתאים יכול להשתנות בעוד חצי שנה לגמרי.

שלישית, לאפשר לילד להביע רגשות שליליים, גם עם קשה לנו איתם: תסכול, אכזבה, קושי כל אלה הם דברים שהילד צריך להתמודד איתם ואם ההורים נבהלים כשהילד מביע אותם, הוא יאלץ להתמודד איתם לבד. צריך לאפשר לילד להביע אותם, אולי אפילו כשהילד חווה איזה קושי ולא יודע לקרוא לו בשמו, לעזור לו, לתת לרגש את השם הנכון, להביע אמפטיה, לא לפחד מהרגשות הללו.

והכי חשוב, לראות בילד אדם. לא ילד קטון שאנחנו צריכים לנהל אלא אדם העומד בפני עצמו, עם רגשות, מחשבות, דאגות, קשיים. לתת לו מקום בתור שכזה, להקשיב לו, להגיב אליו, להיות שם באמת בשבילו.  יחסי אמון שנבנים בתחילת גיל ההתבגרות מתפתחים ליחסים טובים במהלך ההתבגרות כולה ואף בבגרות.

וכמובן, שתהיה שנה טובה. יעל

כתיבת תגובה