הזמן הזה בשנה

שוב הגיע הזמן הזה בשנה. הזמן שהוא זמן שרק אני, האיש שאיתי ואולי עוד אדם או שניים יודע שאני סופרת אותו. הזמן של ה"אין יום הולדת". השנה אנחנו מציינים 14 שנים של "אין יום הולדת". יום אחרי ראש השנה לפני 14 שנים, נפטרה עדי ברחמי, בהיותי בחודש תשיעי. שבוע שלם הסתובבתי עם ה"אנדרטה" עד שיום אחרי יום כיפור הסכימו ליילד אותה, את התינוקת שלי שלא זכיתי להכיר, התינוקת שאף אחד לא הכיר, שאף אחד לא זוכר, התינוקת שלפעמים אני תוהה אם בכלל הייתה קיימת. וזה מוזר מאוד לחשוב עליה. מוזר לחשוב שהייתה צריכה להיות לי ילדה, בת 14, כתה ט'. איך היא הייתה נראית? מה היא הייתה אוהבת? מה הייתי אוהבת בה? איך היינו מסתדרות? איך היא הייתה מסתדרת עם שאר בני המשפחה? שאלות רבות בלי תשובה.

בכל שנה, בזמן  הזה, אני מתכנסת לי בזכרונות שלי.  זכרון התמימות, הידיעה הוודאית שמהריון יוצא בסוף תינוק, הזכרונות של הימים ההם: ההרגשה שאין תנועות, הנסיעה לבית החולים, תמונת האולטראסאונד הדוממת, הדמעות הזולגות על הלחיים, החיבוק הנואש עם אבא שלה, שיחת הטלפון להורים, ההמתנה, חוסר המידע, ההומור השחור, התגובות של הילדים שלי שמחכים לאחות שלא תגיע, התחושה שהלב מתכווץ וצר מלהכיל את מה שמרגישים, הלידה השקטה, הסבל חסר התוחלת, הצער האינסופי, הידיים הריקות, החזה המתפקע, האכזבה, הצורך להיות חזקה, הידיעה שאני לא, האבל שאי אפשר לדבר עליו עם אף אחד, החיפוש אחרי תשובות, האין, הכאב. כמה כאב. התגובות של הסביבה, הצורך לחזור לשגרה והידיעה שהשגרה לא תהיה יותר אותה השגרה, שיש דברים שנשברו וזהו, התהליך הארוך של ההתמודדות, כתיבת הספר ובכל שנה מחדש, התקופה הזאת וההתמודדות מחדש עם הזכרונות, השאלות, ה"אין".

אני חושבת שבמהלך ההתמודדות עם הלידה השקטה וכל המשתמע ממנה, למדתי המון על עצמי, על הקרובים לי, על החיים, עברתי שינוי משמעותי, התפתחתי. החוויה הזאת, אפשר לומר, היא חלק ממני, היא עיצבה אותי בצורה שאני לא בטוחה שאני יכולה להודות בכך אפילו בפני עצמי. האם הייתי מוותרת על החוויה הזאת? שאלה מורכבת מאוד שהתשובה עליה לא ברורה בכלל. במהלך ההתמודדות פגשתי אנשים (בעיקר נשים) מדהימים, ניהלתי פורום תמיכה, למדתי, סיפרתי את הסיפור, פרסמתי ספר ושני מאמרים, הייתי שותפה למיזמים שונים, תרמתי ונתרמתי רבות, עד כדי כך שאני לא יכולה להפריד בין החוויה שעברתי ומי שאני היום.

ובכל זאת, בכל שנה, בזמן הזה, אני מתכנסת, מהרהרת, נזכרת. נותנת לעדי, התינוקת שאף אחד לא זכה להכיר, את הזמן שמגיע לה ולי. חושבת עליה, מדמיינת אותה, זוכרת את היותה ואת אי היותה. כואבת וזוכרת. וממשיכה הלאה.

 

כתיבת תגובה