סבתא אמא

סבתא שלי, סבתא אמא, (ככה קראתי לה, כי היא הסבתא מצד האמא, אבל מאז שנולדו לי ילדים קראנו לה סבתא גדולה, מה שהפך את אמא שלי לסבתא קטנה…) חייתה עד גיל מאה וחצי. עד השבוע האחרון היא הייתה צלולה, מרדנית, עצמאית ומגניבה. בשבוע האחרון היא אושפזה בבית חולים ודעכה לאט לאט. ביום שלישי הייתי אצלה כל אחה"צ, היא כמעט לא ידעה שאני שם, רק כשהלכתי היא הבינה שזו אני "יעל שלי?" שאלה. כן. יעל שלך.

סבתא שלי, שתמיד קיבלה אותי כמו שאני, שקיבלה את יוסי שלי מייד, שהלכה איתי את תל אביב לאורך לרוחב ובאלכסון, הלכה איתי לסרטים (לא מצויירים, זה רק 'אופה' אהב), שנתנה לי לגור אצלה שנה וחצי בזמן השרות הצבאי שלי ונתנה לי להרגיש שאני רצויה ואפילו פעם אחת לא אמרה שזה מפריע לה שאני מסתובבת לה בטריטוריה שלה.  סבתא שלי, שהכינה את השניצלים הכי הכי גדולים שמישהו הכין אי פעם, שהכבד הקצוץ שלה היה מיוחד (בזכות הסוד שלא מגלים), שעוגת הגבינה שלה עם הפסים הייתה מדהימה (אני חייבת למצוא את המתכון), שידעה להכין קרעפלאך מצויינים, שאהבה לאכול 'נפוליאונצ'יק', שהתלבשה כמו מלכה ועד הסוף הציפורניים שלה היו מרוחות בלק במדויק, הצבע על ציפורני הרגלים כהה בגוון אחד מזה שעל הידיים "כי ככה צריך".

סבתא שלי, שנעלבה כשיצא הספר "תמיד פולני" של יאיר גרבוז כי "מה יש לצחוק על הפולנים, יש רק עם אחד כזה" ואנחנו צחקנו עליה והוספנו "וטוב שכך". סבתא שלי, עליה בעצם נכתב הספר הזה. היא יסדה את המוסד "פולניה".  שהיה לה מה לומר על כל אחד וכל נושא, שהייתה מעורה באופנה עד תך המכליב האחרון, שידעה לתפור כמו שדה ובזכותה אני יודעת לקנות בגדים ולהסתכל על בגדים אם כי לצערה לא ירשתי את החוש האופנתי שלה (אבל הבת שלי, ענת, כן) ובזכותה אני גם יודעת לתפור, גם אם אני לא מנצלת את הידע הזה… ובזכותה אני מכירה ואוהבת את תל אביב ובכלל בזכותה אני הרבה דברים.

סבתא שלי שאחרי שיצאה לפנסיה למדה לצייר והציורים שלה מעטרים את קירות ביתה, שלמדה גם תנ"ך ואנגלית והייתה 'דודה' באגודה למען החייל ומתנדבת ב'בני ברית' ועוד עיסוקים שונים. שדיברה על סבא שלי, 'אופה' (פ'דגושה בקמץ), כאילו הוא רק יצא לטיול קצר ועוד מעט ישוב אבל הוא נפטר כבר בינואר 1974 והיא עוד נשואה לו. שהייתה קוראת לגידי גוב "ההוא עם הגרון" על שום הוורידים שבלטו לו כששר ולזמר אחר "ההוא עם הפרצוף" והייתה עושה פרצוף שישר ידעתי על מי היא מדברת ובכלל הייתי מזהה על מי היא מדברת לפי התאורים או הפרצופים שהיא עשתה. שלא אהבה קינמון ו"בחיים שלה לא שתתה תה עם חלב".

סבתא שלי, סבתא אמא שלי, שהייתי בטוחה שתזכה לראות לפחות חימש אחד, נפטרה אתמול, אור לי"ז באב. עצוב לי. הבית שלה ריק. היא לא יושבת בכורסא שלה. היא לא מחלקת הוראות ושוקולד וגלידות לנכדים ולנינים. סבתא שלי איננה. ואת כל הדברים האלה בעצם הייתי צריכה לומר אתמול בלוויה ולא אמרתי. אני מקווה שהיא יודעת כמה אהבתי אותה…

בבית שלה היום שמתי את הלק האדום שלה על הציפורניים ברגליים. הסתכלתי על ה"הקשיין" (ה' וק' בסגול) הלבן הקטן (שרפרף קטן) ונזכרתי איך בבית הקודם שלה, הספסל הקטן הזה היה בכניסה למטבח, ליד הדלת ואיך היא הרשתה לי לשבת עליו ולראות מה היא עושה וכשקצת גדלתי יכולתי גם לגרור אותו ולעמוד עליו ליד השיש, זה עם התחבושת שעוטפת את הפינה כדי שלא נקבל מכה בראש, לעמוד ולראות איך היא מבשלת במטבח שכל גודלו מטר וחצי על מטר וחצי. נזכרתי איך לא משנה באיזו שעה ביום הגענו אליה הביתה, ולא משנה מה אכלנו ומתי, רק הגענו לכניסה ומיצי הקיבה שלנו עבדו ונהיינו רעבים מאוד. והיא הייתה הולכת לאורך הפרוזדור עם סיר המרק הרותח וצועקת לנו לזוז כדי שהיא לא תיתקל בנו והמרק יפול עלינו (ועל השטיח כמובן). ראיתי את הציורים שהיא ציירה, את התמונות שמצאנו בארונות, את הבדים הרבים שהיא שמרה, מכונת התפירה המיותמת ואת כל השטויות שהיא שמרה. אני יודעת שיש עוד עבודה רבה במיון, שמירה, איסוף וזריקה של דברים ובכל זאת היום רציתי שהדברים ישארו כמו שהם. מפיות התחרה על הארון, על השולחן, הפורצלנים המצועצעים, התמונה של 'אופה' וכל שאר הדברים שעשו את הבית הזה הבית שלה. אבל אני יודעת שגם אם הכל ישאר בדיוק אותו הדבר, משהו מהותי השתנה וסבתא שלי כבר לא שם ולכן גם אם נשאיר הכל בדיוק אותו הדבר, זה כבר לא אותו הדבר. וגם לא יהיה.

מתגעגעת אלייך סבתא. יעלינקה. ועכשיו כבר אין מי שיקרא לי ככה…

כתיבת תגובה