הרהורים על "איך להצליח בשישה שיעורים"

בפתח דברי, גילוי נאות, אני מכירה את בני משפחת דרמון. הסתכלתי בתכנית הראשונה בסדרה "איך להצליח בשישה שיעורים" מאחר וקיבלתי מהם מייל בו הם ספרו למכריהם על התכנית, הסתקרנתי והסתכלתי. אני מעריכה מאוד את פועלם למען ילדיהם, במיוחד למען רון שאני מאמינה שהוא באמת כשרוני מאוד ועם פוטנציאל ורצון להיות אלוף העולם בטריאתלון. ועכשיו לכתבה עצמה ולהרהורים שהיא עוררה בי.

ראיתי את הכתבה והתרשמתי מאוד מהביטחון שהפגינו ההורים, במיוחד האבא, לגבי הדרך בה הוא בחר לחנך את ילדיו. מזהה כשרון, דוחף את הילד לבטא את הכשרון הזה. יפה. בימים הבאים יצא לי לחשוב על הכתבה ועל המשפחה בהקשרים שונים וכמובן לבחון את דרכי עם ילדי ולהרהר עד כמה אני מסכימה או לא מסכימה עם הדרך ועם המסר של הכתבה.

ראשית, ילד לדעתי הוא לא סטארט-אפ. לא אוהבת את ההתייחסות אליו כאל פרוייקט מדעי, תעשייתי. ילד הוא בן אדם. ובאדם יש משהו מעבר להצלחה או כשלון. לא מסתדר לי לבחון בני אדם רק דרך העיניים של הצלחה או כשלון. מעבר לכך, לא ברור לי מהי הצלחה. מוכנה להסכים שאם ילד הוא אלוף העולם, זאת הצלחה. אבל מה לגבי ילד שהוא מקום חמישי או חמישים בעולם? זאת גם הצלחה? ואם הוא השתתף בתחרות וסיים אותה, זאת הצלחה? כי התשובה לשאלה הזאת היא בעצם ערך או ערכים, בהם אנחנו מאמינים ועל פיהם אנחנו מחנכים את ילדינו. גם הילדים שלי השתתפו בתחרויות טריאתלון. הם לא "זכו" במקומות ריאליים אך בעיני, עצם ההשתתפות בתחרות וסיומה היא הצלחה. אולי זאת מחשבה של "לוזרים", לא יודעת. בתחרות הראשונה שבני הבכור השתתף, היה לו פנצ'ר בגלגל האופניים, הוא הרים את האופניים על כתפיו, סיים את המרחק של האופנים בריצה ואז יצא לריצה ללא אופניים (טריאתלון למי שלא יודע זאת תחרות שכוללת שחיה, רכיבה על אופניים וריצה). מבחינתי זה נצחון בגדול. ואם זה לא ניצחון בעיניכם, אז מה דעתכם על התחרות בה השתתף, חלף בשחיה על פני אחת המתחרות בתחרות, נערה מקבוצתו, ותוך כדי כך הוא הרגיש שמשהו איתה לא בסדר, שהיא כנראה לא מרגישה טוב. הוא חזר על עקבותיו, ראה שאכן קשה לה מאוד עם השחיה, הוא שחה לידה/איתה עד סיום השחיה על מנת לא להשאיר אותה לבד. זאת הצלחה? בעיני זאת הצלחה אדירה. הילד אולי לא אלוף ספורטיבי אבל בהחלט בן אדם. וזה ערך שעליו אני שמחה לגדל את ילדי. היו בני אדם. אח"כ נראה מה תהיו עוד.

נקודה שניה שהרהרתי בה, בעקבות שאלה שנשאלה שם, מהו כשלון, התשובה הייתה שאין דבר כזה. כשלון זה ויתור. האומנם? והאם ויתור הוא בהכרח משהו רע? תמיד? מה קורה אם הילד רוצה ללמוד נניח לנגן. לאחר תקופה הוא מחליט שזה לא מתאים לו ולא משנה מדוע. האם להכריח אותו להמשיך לנגן כי ויתור זה כשלון? האם כשלון לא יכול להיות חיובי במקרים מסויימים ולו רק כהתנסות ממנה אפשר ללמוד ולצמוח? מה המסר שאני מעבירה לילד שלי כשאני לא מאפשרת לו לבחון אפשרויות נוספות כי להפסיק משהו זה מבחינתי ויתור=כשלון? ומה עם המחיר שילד משלם כשהוא לא מוותר? הרי במקרים מסויימים לא לוותר זאת עקשנות, ללכת ראש בקיר, האם זה תמיד יתרון? האם המחיר תמיד שווה את זה? והאם תמיד אנחנו יכולים להגדיר מהו הויתור? למשל, ילד שהולך לקורס מסויים הכולל לינה. בלילה הראשון הוא מגיע למסקנה שהוא אינו יכול להישאר לישון במקום, לא משנה מדוע. ההורים שלו יכולים להתעקש איתו שיישאר לישון שם (דבר שעלול לגרום לו להפסיק את הקורס בכלל או לגרום לו להתגבר), יכולים לאפשר לו להפסיק את הקורס לאלתר (ולקבל את כספם בחזרה) או ללכת עם תחושותיו ולקחת אותו כל ערב הביתה ולהחזיר אותו כל בוקר לקורס (יסיים את הקורס אך אולי יחוש שויתר לעצמו על הלינה במקום ואולי יחוש ניצחון על עצם סיום הקורס). מהו הצעד הנכון? האם בכלל יש כאן צעד נכון, אחד, אחיד, לכולם?

מעבר לזה, להבנתי, דווקא ילד שמתעניין בתחומים שונים, מה שנקרא 'רחב אופקים', זה גם סוג של הצלחה. "רוחב אופקים" כערך, עליו אני מחנכת את ילדי. אם ילד "מתמחה" בתחום אחד הוא ישקיע את כל זמנו באותו התחום ולא יהיה לו זמן או חשק להתעניין בתחומים נוספים. לדעתי, ילד שלא שקוע רובו ככולו רק בעולמו הצר אלא מתעניין גם בפוליטיקה ובספרות, במוזיקה ובספורט, בגיאוגרפיה, במדע, באפיה ובמחשבים, לילד כזה יש אפשרויות רבות למצוא תחומים נוספים שמעניינים ומעשירים אותו. איזה יופי.

עוד נקודה שרציתי להתייחס אליה היא אחד המשפטים שאמר האב בסרט: "הילד חולם וההורים ממשיכים הלאה, זה בזבוז זמן". מהמשפט הזה עלה שההורים אחראיים על כך שהילד לא יבזבז את זמנו (בהנחה שסתם לחיות זה בזבוז זמן) והם אחראיים על כך שיצליח לממש את חלומו. ההתייחסות הזאת גרמה לי לחשוב ש: א. המסר שילד עשוי לקחת מדחיפה מסיבית הוא שלבד הוא לא יצליח להגיע להישגים, רק בזכות ההורים יש לו סיכוי להצליח. מסר בעייתי לטעמי. ב. אמנם ידוע שיש קשר בין הצלחת הילד והצלחת ההורה אבל כאן נראה לי שהגבול מטושטש מתמיד. בהנחה שהצלחה היא משהו מדיד כמו אליפות עולם או מלגת הצטיינות, אני כהורה לא הצלחתי להגיע לדברים הללו. אני, במדדים הללו, לא נחשבת הצלחה ואסתכן ואומר שאני אפילו כשלון. יחד עם זאת, אם אחד מילדי יהיה מוצלח בקריטריונים הקשיחים הללו, זה אומר שאני הצלחה? האם להיות עקרת בית למשל ולהוציא ילדים מוצלחים, "סטאר-אפ" אחד אחד, זאת הצלחה? אם כך, האם בחירה של אחד מילדי להיות "עקר בית" נניח אבל "להביא לי" נכדים מוצלחים, האם זאת הצלחה או ויתור? ורק כדי להיות ברורה, השתמשתי כאן בביטוי "להביא לי" רק לשם הדגשת הנקודה. אני לא משתמשת בביטוי הזה, הילדים שלי לא מביאים לי, לא ציונים בבחינות, לא תעודות ולא שום דבר אחר. את הציונים שלהם הם משיגים לעצמם ולא בשבילי. ג. לא יודעת מה זה בזבוז זמן. מבחינתי, החיים הם כאן ועכשיו. בזבוז זמן הוא אפשרי כשאתה לא עושה את הדברים שאתה אוהב/מסוגל/רוצה. כל עוד אתה נהנה ממה שאתה עושה, אין כאן בזבוז זמן. החיים עוברים מהר מאוד, הצלחה מבחינתי לגבי  הזמן היא כשמצליחים ליהנות מהזמן כשהוא עובר מבלי לתכנן לעתיד הרחוק ולחכות כל פעם שאירוע כזה או אחר יגיע ואז לחכות מיד לאירוע הבא אחריו. אם הילד קורא ספר, מקשקש עם חבריו, שומע מוזיקה, מבלה עם הוריו, הרי שהוא לא מבזבז את זמנו אלא חי את חייו ונהנה מהם.

לסיכום, אני מאמינה שבחיי כל אדם ומשפחה יש ערכים אותם אנחנו מנסים להקנות לילדינו. להיות בן אדם, (נמרוד אלוני קורא לזה "בנאדמיות",) הנאה, מיצוי, משפחתיות, בחירה, למידה מטעויות, אלה ערכים שאשמח לדעת שהצלחתי להקנות לילדי. גם הצלחה הוא ערך חשוב, השאלה אם הוא הערך המרכזי או העיקרי על פיו נמדדים הילד והוריו.

עדכון לפוסט. היום, 11.1.12, פורסם מאמר נוסף שדן בנושא הזה, אני מרואיינת שם כמומחית. מצרפת קישור למאמר.

כתיבת תגובה