מחנה קיץ

בשפת הצופים, מחנה הקיץ נקרא מחנ"ק. השנה הוא בהחלט ענה על השם שלו, היה חם מהרגיל, היה מחניק והיה מרגש וכייף. יש לי שתי בנות בצופים. אחת רשג"דית של שני גדודי ד' (בנים ובנות) והשניה "סתם" חניכה. שתיהן יצאו למחנ"ק ואני ליוויתי את ההכנות מרחוק וגם באתי לבשל, פעם אחת לשכב"ג (שכבה בוגרת, לפני שהחניכים מגיעים) ופעם אחרי אחרי ששכבות ו'-ח' הגיעו.

המחנ"ק הוא בעצם שיא הפעילות הצופית השנתית. הם יוצאים למחנה בתחילת החופשה הגדולה, עוזבים בבית את ההורים, את הטלביזיות, המחשבים, הלפטופים, האייפונ/דים וכל שאר מכשירי הקשר לעולם החיצוני, את המיטה שלהם והנוחות (וגם הנוחיות) ויוצאים עם שקי שינה ובגדים, חברים והרבה מצב רוח טוב. השכב"ג יוצאים כמה ימים קודם בשביל להכין את המחנה לבוא החניכים, הם בונים מבנים, מארגנים את השטח וגם קצת עושים חיים. אבל בעיקר עובדים קשה עד שהחניכים באים ואז הם עובדים עוד יותר קשה כי החניכים כבר שם וצריך להדריך אותם. ראיתי את השכב"ג כאמור לפני בוא החניכים. הם באמת עבדו קשה. בנו לגובה (עם רתמת בטיחות, לא לדאוג), בנו לרוחב, ציירו, קישטו, הניחו שבילים, יצרו מבנים למגורים, חדר אוכל, חדרי הלבשה ועוד. חלקם עבדו במטבח, חלקם במחסן, כל אחד במקומו ותפקידו. הגעתי לשם ובאמת ובתמים התרגשתי. לראות את החבר'ה האלה, חלקם עשו יום קודם בחינת בגרות אחרונה, לא נחים לרגע, חושבים איך לעשות את הדברים הכי טוב שאפשר בשביל אחרים, בשביל החניכים.

ברור לי שהחבר'ה האלה שואבים סיפוק גם בשביל עצמם ולא רק למען אחרים ובכל זאת, להיות שם בחום המעיק ובאבק הזה, עם השרותים הכימיים, שהיתרון הגדול שלהם במזג האוויר הזה הוא רגע היציאה מהם (שאז הטמפרטורה בחוץ נדמית קרירה משהו), עם אוכל שאיך לומר זאת בעדינות? לא בדיוק גורמה, עם העובדה שאין לך רגע אחד לעצמך לבד, מבחינתי, זה שהם בוחרים לבלות שם כמה ימים בחופשה שלהם זה בהחלט מרגש. מרגש לראות איך הם עובדים ביחד ולחוד, מתווכחים, כועסים, רבים ומתפשרים, דנים על הדרך הטובה ביותר לעשות כל דבר, צוחקים אחד על ועם השני, מתעייפים, מחליטים, עושים, מתייעצים, לוקחים אחריות אבל בעיקר נמצאים שם עם כל הלב. מרגש כבר אמרתי?

הייתי שם גם כשהגיעו החניכים הבוגרים יותר. המדריכים שלהם פשוט נשאבו למערבולת של הדרכה, פעולות, תורים למטבח ולמקלחות, משימות בתוך ומחוץ למחנה, הכנות למסדר כזה או פעילות אחרת, מורל, כל הזמן יש משהו, כל הזמן עם החניכים בלי רגע אחד של הפוגה כי גם כשיש רגע מנוחה וזמן חופשי, תמיד יהיה החניך שפתאום קשה לו ורוצה הביתה או כואב לו הראש או יש חשש שהתייבש. ותמיד יהיו ההורים שיתקשרו לשאול מה קורה, לכעוס על דבר זה או אחר, להתלונן או לפרגן. והמדריכים, עם הרבה רצון טוב ומוטיבציה, פועלים ללא לאות.

לא הרבה הורים באים לבשל במחנ"ק, בטח שלא כש"רק" השכב"ג שם. ואני חושבת שהם מפסידים. זו חוויה מיוחדת במינה לראות את הילד שלך בסיטואציה כל כך שונה מזו של הבית. לראות אותו בוגר, מתמודד, מוקף חברים ונטול פינוקים, עומד במשימות ויודע  שאין לו על מי לסמוך חוץ מאשר על עצמו ועל חבריו לקבוצה וזה מבחינתי הרבה מאוד.

אני מודה על שיש צופים, על שבנותי הולכות לשם ונהנות ומפיקות מהחוייה כל כך הרבה. איזה כיף.

כתיבת תגובה