לדבר על המוות, לחיות את החיים

מדברים

יש נושאים שאי אפשר לדבר עליהם. פשוט זה לא אפשרי. מחלה, סרטן, מוות.

אם מישהו מעלה אחד מהנושאים הללו, עולה מבוכה בחדר, הנושא מוחלף מייד. אם למשל מישהו מספר שיש לו סרטן, שואלים אותו כמה שאלות אבל ישר מבררים מה סיכויי ההחלמה, מה הוא עושה על מנת להחלים, בדרך כלל אין שיח על הפחדים, החששות והאפשרות שהוא לא יצא מזה.

אם אדם החולה במחלה סופנית אומר שהוא יודע שהוא עומד למות, מיד יגידו לו שיפסיק לדבר שטויות, שהוא יהיה בסדר ואין לו מה לדאוג. בכלל, המשפט "יהיה בסדר" נאמר בדרך כלל בביטחון שלא ברור מאיפה הוא מגיע אלא אם כן לדובר באמת יש קשרים אי שם בשמיים (או איפה שזה לא יהיה).

בשיח חברתי, כשאחד הדוברים מספר שהיה לו ילד שנפטר בדרך כלל עולה מבוכה, אולי יתנו לו לספר כיצד התינוק נפטר, אולי לא, ושוב, יחליפו את הנושא במהירות האפשרית. סביר להניח שאחרי השיחה יהיו כאלה שיהרהרו בעצם למה החליפו את הנושא כל כך מהר ולא נתנו להורה השכול לשוחח קצת על ילדו המת ויחד עם זאת, סביר להניח שהם עצמם לא יעלו את הנושא שוב בפגישה מחודשת עם אותו הורה, בעיקר כדי 'לא להביך אותו'. לאבד הריון בכלל לא נחשב אבדן גם אם ההריון נמשך תשעה חודשים שבסופם נולד תינוק ללא רוח חיים. הורה שינסה לספור את הילד הזה כאחד מילדיו, יסתכלו עליו בגבה מורמת (אולי אפילו שתיים).

המוות אינו נושא נעים לדבר עליו. בכלל לא. ובכל זאת הוא חלק מהחיים שלנו. של כולם. כולנו חווים פרידה מאנשים שאנחנו אוהבים, כולנו בסופו של דבר נמות. זה טבעי שנשוחח על זה, נדבר על מה יקרה אחרי שלא נהיה כאן וכן, גם נדבר על הפחדים והחששות שלנו מהעובדה הזאת. הדבר נכון במיוחד אצל אנשים חולים שדי ברור שהקרבה שלהם למוות גדולה מהקרבה שלהם לחיים. כלומר, הם עדין בחיים אבל הזמן הולך ואוזל. כשאני מדברת על הנושא הזה עם אנשים, הם בדרך כלל אומרים לי שזה לא טוב לדבר על זה. אני מניחה שאם אפנה לחברה שמתמודדת עכשיו עם סרטן אלים ורציני ואנסה לשוחח איתה על האפשרות שהיא לא תגיע לראות את ילדיה מסיימים את בית הספר, סביר להניח שיראו בי מחרבת שמחות פסימית, שאני לא מאפשרת תקווה אופטימיות. נכון. יתכן שאפשר לתפוס את זה גם בצורה הזאת. אבל אפשר גם לחשוב שאם לאדם הנוטה למות אין אפשרות לדבר על האפשרות שהוא עומד למות, הרי שהוא בעצם מאוד מאוד בודד במצב שלו. הוא לבד עם הפחדים והחששות שלו ואין לו עם מי לשתף בהם. וזה לדעתי יותר עצוב מהאפשרות שאם אני אדבר על המוות אני אעורר את הרעיון שאולי אני חושבת שלאדם העומד מולי אין סיכוי לסיים את השנה הזאת. אני מניחה שהרעיון עלה לו בראש בלעדי אז אני לא מבינה בעצם למה אי אפשר לדבר על זה. לדעתי, רוב האנשים שחולים במחלה מאיימת חיים בעצם, בסופו של דבר "מתים לדבר".

בהרבה בלוגים ופורומים כשאנשים שואלים על מוות ואיך לדבר עם קרוביהם, הרבה מהתגובות הן: לא לדבר על המוות כי זה מדכא את הנפטר, יהיה מספיק זמן לאבל אחרי שהוא ימות, להיות עם חיוך ולהשרות אווירה טובה. זאת בדיוק הבעיה לדעתי: ההתעלמות הזאת מהמחשבות, מהפחדים ומהמוות. זה משאיר כל אחד עם עצמו בבדידות גדולה.

כתיבת תגובה