יום השואה

הרהורים על יום השואה

כן, גם אני החלטתי לכתוב כמה מילים על יום השואה. התלבטתי לאיזה כיוון אקח את הפוסט הזה, שהרי יום השואה מסמל כל כך הרבה נושאים ורעיונות, עולות בי כל כך הרבה מחשבות ביום הזה, כל שיר שאני שומעת, כל סיפור, כל כתבה או הגיג ברשת מעוררים מחשבות, רגשות, חששות. על כל אחד מהם אפשר לכתוב פוסט שלם ואף יותר.

הסיפורים והשירים של יום השואה מורכבים הרבה פעמים מאנקדוטות קטנות, מסיפורים על איך אדם ניצל בזכות שעמד לפני או אחרי אדם אחר, בזכות מישהו שמשך או דחף אותו לכיוון זה או אחר, בזכות פרוסת לחם שנדחפה לידיו או בזכות אדם שנתן לו בגד או שמיכה או את חלקו במרק. אלה סיפורים מרגשים עד מאוד אך הם מייצגים רגעים מועטים בתוך כל התקופה הארוכה והאיומה הזאת. חיים של אדם מורכבים ממאוד ואלפי רגעים ובאותה התקופה, השרירותיות הייתה כל כך ברורה, יום אחד אתה עומד בתור הנכון אבל בעוד שעה, במסדר הבא, מחר, באקציה הקרובה, בכל אחד מהרגעים הבאים אתה צריך שוב להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. מי שהצליח לברוח, חייו מורכבים מהמון רגעים קטנטנים של חסד ומאבק, מזל ויצר השרדות, תקווה ורצון בלתי מתפשר להמשיך הלאה. בכל יום היו כמה וכמה מצבים בהם סביר להניח שהאדם נתקל בכמעט מוות, שהוא עשה משהו נכון ובמקרה זה הצליח לו מצבים שהתוצאה של חיים או מוות אינם תולדה של סטטיסטיקה הגיונית או הסתברות הוגנת אלא פשוט כי ככה יצא. במקרה אדם זה ברח מהרכבת והצליח, ואדם אחר לא. במקרה הפעם כשהוא חמק ימינה, זאת הייתה החלטה נבונה ובפעם אחד לא. ואין אפשרות לדעת מראש, אין אפשרות באמת לכלכל את צעדייך בחכמה כי לא הייתה שם הרבה חכמה. ממש קשה לי לחשוב איך אפשר לעבור ככה יום ועוד יום ועוד אחד ועוד…. ברעב, בצמא, בקור, בכאב, בסרחון, בתנאים בלתי אפשריים.

לפני כמה חודשים נסעתי לפולין עם השכבה של בתי, היינו באושוויץ-בירקנאו, במיידנק, ביער לופוחובה, בטרבלינקה, במקומות שלווים, שקטים, בחלקם אין ציוץ של ציפור, מקומות יפים, ירוקים ועמדתי שם, בקור של סוף ספטמבר, משהו כמו 4-5 מעלות, בגשם זרזיפי, עם שבע שכבות של בגדים ומטריה ורעדתי מקור. עמדתי שם ולא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן "איך". איך זה אפשרי לשרוד בקור הזה ללא בגדים, עם אוכל מינימלי ואף פחות, במחלות, עם מכות, לראות את האנשים היקרים לך חולים, סובלים, נעלמים ולהמשיך הלאה. איך אפשר? ומנגד, איך אפשר להיות זה שלובש מעיל ומחזיק נשק ודוחף אנשים, נשים וילדים, צועק, מונע מזון וכסות, מפשיט, מקלל, משפיל. או איך אפשר להיות זה שגר כמה מטרים מהמחנה, רואה, שומע ומריח מה קורה שם ולא עושה כלום. איך? אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי שם, אני חושבת שאין ביכולתינו להיות במקום הזה אפילו לא במחשבות ובדמיון הכי פרוע שלנו ובכל זאת, השאלה "איך" לא הניחה לי.

חמותי, שהייתה שורדת שואה ואף הנחילה לילדיה את כל ה"תכונות" של דור שני, נפטרה לפני כמה חודשים, השורדת האחרונה במשפחה. כשהייתי צעירה והגעתי למשפחה של אישי, לא הבנתי חלק מההתנהגויות שלהם, לא ידעתי, גם לא שאלתי. הייתי צעירה והם לא דיברו. מדי פעם, לאורך השנים, דברים עלו, סופרו ומיד הושקטו. ברור שהקיום שלהם שם היה מורכב מאלפי דקות של 'כמעט', מרגעי מזל, מחסדים קטנים ומרצון לא ברור לחיות. חמותי סיפרה שאמא שלה הופיעה לה לילה אחד בחלום ואמרה לה לקחת את אחיה הקטן ולברוח. הם ברחו ושרדו. רגע אחד. אבל אחריו היו עוד אלפים רבים של רגעים של הליכה בשלג, של קור, רעב, פצעים, קושי, רגעים עליהם לא נשמע, רגעים "לא נחשבים" כי הם לא היה בהם סיפור מיוחד. סתם, רגע ועוד אחד של השרדות, התקיימות, חיים-לא חיים.

אמש ראיתי את "הלב האמיץ של אירנה סנדלר", בסוף הסרט היא עצמה, לפני מותה, מדברת על מושג האימהות. על האמהות היהודיות שעשו מעשה אמיץ ונפרדו מילדיהן על מנת להציל אותם ועל האמהות הפולניות שגידלו את הילדים היהודים כאילו הם היו ילדיהן שלהן ובסוף המלחמה אף התקשו להפרד. איך אפשר בכלל לנסות להתמודד עם הסוגיה של פרידה מהילד שלך, על מנת אולי להציל אותו, שהרי אי הוודאות כל כך גדולה מהידיעה. ברגע אחד את נאלצת להחליט אם לתת את הילד שלך לאדם זר שיעביר אותו למשפחה זרה שאולי תגדל אותו ואולי תסגיר אותו, אז להשאיר אותו שיהיה קרוב אלייך? לשלוח אותו? להלחם? לברוח? לוותר? כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובה ברורה, וכל תשובה תתן רגע אחד, סיפור קטן אחד מתוך אוסף הרגעים והסיפורים שמרכיבים חיים של כל אחד ואחת שהיו שם, ששרדו או לא.  ומה אני הייתי עושה כאמא? ואם הייתי נאלצת לבחור במי מילדי, מה הייתי עושה? איך אפשר בכלל לשים את עצמי במקום של מי שצריך להתמודד עם השאלות האלה? ולמה בכלל מישהו נאלץ להתמודד עם שאלות כל כך איומות ומזוויעות….

יום השואה היום, יום מורכב וקשה שמעורר מחשבות, רגשות, פחדים. עלינו, הדור הצעיר, מוטלת המשימה להנציח, להזכיר, להעביר את הזכרון לדור הבא אחרינו כדי שזה בתורו יעבירו הלאה. עלינו לחזור ולספר את אותם סיפורים קטנים על האנשים שחיו שם, שחלקם שרד וחלקם לא. את הסיפור של מיעוטם אנחנו עדין יכולים לשמוע  ולכן עלינו להקשיב להם, לשאול שאלות ולאפשר להם לספר, כל עוד אפשר, על כל אותם רגעים קטנים של קיום בלתי נתפס.

כתיבת תגובה