מוות: נושא שיחה לגיטימי

ושוב אני כותבת פוסט קצת מורבידי בנושא משמעותי מאוד. בסדרה שאני רואה בקפידה ואוהבת מאוד "הורים במשרה מלאה", אחת הנשים חלתה בסרטן השד. ועולות שם שאלות לא פשוטות כמו מתי, אם בכלל, לספר לילדים ולמשפחה, כמה מספרים לאחרים, כמה משתפים אותם ואיך לספר לבת הסטודנטית שגרה רחוק ומתמודדת עם הלימודים שלה ולא ממש יכולה לעזור, ואכן בסופו של דבר, אחרי הניתוח ואחרי שהנערה באה להיות עם אמה, כשההורים מגלים שהגידול התפזר למקומות אחרים וצריך טיפול אגרסיבי יותר ממה שחשבו תחילה, הם משקרים לנערה שחוזרת ללימודים בידיעה שאמא שלה מבריאה מבלי לדעת שבעצם זה ממש לא כך. דילמה לא פשוטה בכלל.

סצנה נוספת שמשכה מאוד את תשומת ליבי הייתה כשהאשה הזאת מתפרצת על בעלה שהיא רוצה גם להיות מסוגלת לומר שהיא מרגישה לא טוב, שהיא מפחדת, שהיא כואבת. לפני זה, בכל פעם שהיא אמרה משהו שממנו אולי השתמע שלא טוב לה, הבעל, שעל פי התפקיד הגברי שלו צריך להיות חזק "בשבילה" וגברי, ישר היה אומר לה שיהיה בסדר, דואג לבדוק מה היא צריכה ופותר את הבעיה. זה כך בנושאים אחרים בין גברים לנשים, סביר להניח שזה כך גם בהתמודדות עם הסרטן. ובמהלך הסצנה הזאת האשה פורצת בבכי ואומרת לו שהיא צריכה ממנו שיתן לה לבכות, שיתן לה להיות שם, בפחדים, בכאב, בהתמודדות. אז נכון שבסרט זה קל לבקש את זה, בחיים קצת פחות. כי כשאחד מבני הזוג כואב, השני מנסה להקל, לסייע, להפחיד את הכאב. מאוד קשה להשאר שם בבלבול, בחרדה, בסערת הרגשות. אז מנערים את השמיכה, מביאים כוס מים וממשיכים הלאה. רואים את זה במיוחד בסצינה נוספת, בפרק אחר, כשהאשה, הנמצאת בבית החולים, אומרת לאיש שבמחשב שלה, יש קובץ שמיועד לילדים שלהם, והיא מבקשת שהוא יראה להם את זה אם חס וחלילה….. תגובתו הראשונה והמיידית היא שהיא עצמה תספר לילדים את כל מה שהיא רוצה לספר להם, בבית. שוב, התעלמות ברורה ומובנת ממה שעלול לקרות במידה והטיפול הרפואי לא יצליח. ההתעלמות מובנת כי הכרה בכך שיתכן שהילדים אכן יאלצו לצפות בסרט היא הכרה בכך שיתכן שהמוות יגיע, שיתכן שהמשפחה תשאר ללא אם, יתכן שהאיש ישאר ללא אשתו האהובה, יתכן שאדם נפלא זה שאוהבים, מכירים, רגילים אליו, שאדם זה לא יהיה יותר. יחד עם זאת, כשאדם נמצא במצב רגיש כל כך וחושש איך ישאיר את ילדיו ללא אחד מהוריו, במקרה הזה אמא, לדעתי חשוב לאפשר לו לבטא את הרגשות הללו, את הפחדים, את החששות ולנסות לבדוק איתו מה היה רוצה שייעשה אחרי שלא יהיה כאן יותר.

אצל זוג חמוד וקרוב אלי שהתמודדו עם סרטן אצל האשה, מעניין לראות איך האשה מתמודדת עם החולשה, עם ההרגשה, עם הרגשות, הכאבים, הפחדים וכל הנלווה לכך והבעל, בנוסף להיותו מטפל דואג ותומך, מנסה להחזיר את החיים למסלול, מתכנן את החופשה שאחרי, רוצה כבר לראות שהכל מאחוריהם והחיים בשגרה. כי הקושי להתמודד עם השגרה הכואבת והמפחידה הזאת הוא לא פשוט בכלל. ואני מבינה אותו כל כך, גם אני מוצאת את עצמי מדברת על השגרה, על מה יהיה אחרי. אבל האם לא צריך לאפשר גם שיח על הכאן והעכשיו? אני מאמינה שכן. כמובן שלא בכח, לא עם כל אחד אבל כן לאפשר. וזה לא שאחד או שניים ישוחחו או יאפשרו אלא שהשיח הציבורי, הכללי, יאפשר זאת. אני חושבת שנושא המוות חייב להיות חלק מהשיח הציבורי של כולם כדי שהאחד הפרטי ירגיש שהוא יכול להעלות את הנושא הזה בציבורי מבלי להביך, להציק ולהיות מובך על הרצון לשוחח עם הנושא שסביר להניח מטריד אותו יומם ולילה.

כתיבת תגובה