יהדות, יהודים ומה שביניהם

יש לי תחושה שוויתרנו על היהדות. אנחנו, החילוניים, ויתרנו. אנחנו מאפשרים לילדים שלנו לגדול בלי הרבה ידע ומסורת, עושים את המינימום שקשור לחגים ולטקסים אבל בגדול, הרבה ילדים גדלים להיות מבוגרים שאין להם הרבה מושג על המסורת היהודית.

איפה אני רואה את זה? למשל, בטקסי בר מצווה בבית הכנסת. מאחר והרבה מחברי עושים את טקסי בר המצווה שלהם בישוב, בבית הכנסת האורתודוקסי, אני יושבת/עומדת בעזרת נשים ומסתכלת מסביב. רוב הנשים היושבות שם (החילוניות, אלה שהגיעו לטקס, לא התושבות הקבועות, ה"מסורתיות") אינן יודעות מה קורה בטקס. איזה תפילות נאמרות בבוקר שבת, מתי ואם בכלל מוציאים את ספר התורה מהארון, מה ילד בר המצווה אמור לעשות ולומר, מתי לזרוק סוכריות וגם לא מתי הטקס מסתיים. ואני כבר לא מדברת על התפילות של שישי בערב או הנחת התפילין.

לפני כמה שנים, כשבתי הייתה בגיל מצווה, השתתפתי בישיבת וועד הורים שדנה במה שקרוי אצלינו "שנת מצווה" בבית הספר. ניסינו לבנות משימות לילדים שיהיו קשורות לשנה המיוחדת הזאת. מיוחדת ביהדות לפחות. העלתי את רצוני להביא פרחי רבנות מבית הכנסת הקונסרבטיבי בישוב סמוך. מיד קפצו שתי אמהות – "לא יקום ולא יהיה". הן לא מוכנות להכניס רבנים לבית הכנסת. לא מוכנות שהילדים יהיו חשופים לשטיפת מח. סליחה??? למה שטיפת מח? מה הבעיה עם פרחי רבנות, כאלה מזרם סובלני, שמגיעים ומסבירים מהו טקס המצוות ביהדות? הרי לא לשם כך מתקיימת בכלל "שנת המצווה"? ואז מהצד השני של המתרס קמו מתנגדי הקונסרבטיביים או  המסורתיים וטענו שאם כבר יהדות אז להביא את רב הישוב, מה שכמובן העלה את קצפן של המתנגדות עוד יותר. בשם הפשרה ויתרנו כולנו על החלק היהודי ב"שנת המצווה", וכך נשארנו עם הרצאה (מעניינת לכשעצמה) על טקסי מעבר בעולם. היו לנו שם טקסים שונים ומשונים בכל מני מקומות אבל מהות הטקס היהודי, על זה לא דובר באותה שנה בביה"ס.

כלומר, בשכבה של בתי ישנם ילדים שעברו את שנת המצוות, כנראה גם חגגו את בת/ר המצווה שלהם בעם רב, באולם, בטיול לחו"ל או בדרך חילונית אחרת, הם הכינו עבודת שורשים מקיפה על המשפחה, עשו "וי" על כל הטקס וענייני הגיל אבל לא בטוח שכולם יודעים שם מה זה אומר להיות בן 13 או בת 12 ביהדות, מה מהות המשפט של ההורים "ברוך שפטרני מעונשו של זה", למה מניחים תפילין ועוד. חלקם (בעיקר בנים כמובן) למדו אצל הרב לקרוא בתורה עם הטעמים, חלקם אפילו שרו יפה את ההפטרה שלהם ואמרו את המפטיר, אולי אפילו כתבו בעצמם כמה מילים לכבוד הטקס ואף קישרו אותם לפרשת השבוע. אבל גם בבתי הכנסת ה"רגילים" לא מלמדים נערי מצווה להיות שליח ציבור, לנהל את התפילה, לא בשבת ובטח שלא בשישי. והבנות אפילו לא מתקרבות לידע הזה. אולי הן לומדות להדליק נרות בערב שבת. אולי.

לפני כשנה היינו באיטליה בראש השנה. הגענו לבית כנסת בוונציה, עמדנו בחוץ (לא היינו לבושים כהלכה, תרתי משמע), ושמענו את הקהל שם אומר "שמע ישראל". בעברית. בוונציה. הצטרפנו לתפילה ועיני מלאו דמעות של התרגשות. התרגשות מהמחשבה שעכשיו, ממש עכשיו, בכל העולם מאות אלפי אנשים אומרים את אותה התפילה, באותה השפה. ואנחנו, שנמצאים אלפי ק"מ מהבית יכולים להשתתף בתפילה שמאות אלפים כבר אמרו אותה אלפי שנים לפנינו ואם נהיה חכמים, אולי גם ימשיכו לומר אותה בשנים הבאות אחרינו. זו מסורת ש חבל לאבד אותה, אסור לאבד אותה.

יש שיאמרו שבית הספר צריך ללמד יהדות. אך האמנם בבית הספר לומדים יהדות? לומדים תנ"ך, וגם זה, לעניות דעתי, בדרך לא מאוד מושכת או מעניינת. צריך להספיק כמה וכמה פרקי תנ"ך. האם לומדים לומר 'קדיש'? או מדוע אומרים 'קדיש'? ו'שמע ישראל' לומדים? אני רואה מה שבתי לומדת בשיעור שנקרא "תרבות ישראל". יש שם כמה מדרשים, יש כמה דיונים על החגים אבל אין שיח מהותי על היהדות, על המסורת, זה באמת נראה שאנחנו משאירים את כל הידע והיופי הזה בידי הדתיים, משאירים להם את המנדט על היהדות ואילו אנחנו, שמגדירים את עצמינו חילוניים, לא עוסקים בזה בכלל, במסורת שלנו, במהות שלנו, בתרבות העתיקה הזאת.

יש כמובן אנשים שיאמרו שאין צורך ללמד דברים אלו ואם זה לא נמצא בבית אז לא. ולי זה עצוב. עצוב לי שלא לומדים את כל המסורת היפה של התפילות הללו שנאמרות בכל העולם באותה שפה כבר אלפי שנים. עצוב לי שאנחנו לא מלמדים את היפה והטוב שבמסורת שלנו, שאנחנו מאפשרים לקומץ אנשים שניכסו לעצמם את היהדות לומר לנו מה מותר ומה אסור לעשות ואנחנו מסתפקים בזה. שאנחנו מאפשרים לדתיים לנהל לנו את היהדות ואנחנו שוכחים שכיהודים, גם לנו יש חובת הוכחה, גם אנחנו צריכים לדעת מהי היהדות, לדעת איזשהו מינימום של מסורת. להיות קשורים ליהדות בדרך ישירה, ללא המתווכים ה"דתיים" וללא הרבנים, אלא להיות בעצמינו יהודים, גם אם אנחנו לא מקיימים את כל תרי"ג מצוות. שהרי "ואהבת לרעך כמוך" זוהי תמצית התורה כולה "ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (מתוך חז"ל, מדברי הלל הזקן – 'השאר פירוש הוא, לך ללומדו') – ואנחנו הפסקנו ללמוד את השאר ואם נודה על האמת, גם את הכלל עצמו, אנחנו לא ממש מקיימים. אולי אם נחזור ללמוד את המסורת שלנו, נחזור לקיים גם את תמציתה.     

כתיבת תגובה