היום לפני 13 שנה ילדתי את עדי, תינוקת שלא זכתה לנשום את אוויר העולם הזה. יום הולדתה של עדי וכל החוויה של לידה שקטה ומה שמתלווה אליה, הוא מה שאפשר לקרוא ארוע מכונן. בעקבות החוויה הזאת השתנתי במובנים רבים מאוד, לחלקם אני אולי אפילו לא מודעת.

אחד הדברים שעשיתי אחרי הלידה השקטה של עדי היה לכתוב ספר. כן, אני. עד אז לא האמנתי שאני מסוגלת לעשות כזה דבר ובטח שלא להוציא לפועל את כל הכרוך בהוצאה לאור של ספר בעצמי. (בעצם, חייבת להודות שהאיש שלי היה שותף מלא להוצאה לאור, כך שזה לא היה לגמרי בעצמי).

לכבוד ה"אין יום הולדת" ה13 של עדי אני מעתיקה לכאן חלקים מתחילתו של הספר. קצת לזכרה, קצת בשבילי, כדי שהיום הזה לא יעבור ללא תזכורת. כי אחד הדברים הכי קשים בלידה שקטה זה השקט בעקבותיה. אין בכי של תינוקות, אין תכונה בבית, אין מבקרים (והמעטים שכן באים, באים עם פנים של "אין לנו מושג מה לעשות עכשיו"), אין ימי הולדת ואין שום מזכרת, ומצד שני, אין גם סממני אבל חיצונים, אין קבורה, אין שבעה, שום דבר מוחשי שאומר "כן, הייתה לידה, היה הריון, קרה אסון". שום דבר מוחשי שנותן תוקף לכל הרגשות, המחשבות, יסורי המצפון, רגשות האשם, אבדן התמימות והתקווה. אז הספר "להפרד לפני שמכירים" עזר לי קצת לתת תוקף לארוע עצמו ומהווה עד היום, בהיפוך מרשים של סיבה ותוצאה, את הסיבה המוסברת שלי לחוויה הקשה הזאת. לנו זה קרה כדי שאוכל "ללדת" את הספר הזה שיעזור לנשים וגברים אחרים שחווים לידה שקטה. הספר הזה מבחינתי הוא המציבה על ה"אין קבר" של עדי.

"כשהייתי ילדה, כשנשאלתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה עניתי מיד: "אני רוצה להיות אימא". מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי ילדים. כשיוסי ואני נישאנו, היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים לפחות ארבעה ילדים. רצינו אותם בהפרשי גילאים קטנים כדי שיגדלו יחד וייהנו זה מזה. עמרי וענבר, שני הבנים, נולדו בהפרש של שנתיים ושלושה חודשים זה מזה. שלוש שנים וחצי לאחר מכן נולדה ענת. החלטנו ששנתיים ושלושה חודשים זה הפרש גילאים טוב בין הילדים ותכננו להביא לעולם בת נוספת. היה לנו ברור שזאת תהיה בת. שמחנו מאוד בהריון ובילדה שתצטרף למשפחה. כמובן, שמחתנו הייתה מהולה בחששות מהלידה, מהצטרפות ילד נוסף למשפחה ומהדרך שבה יקבלו זאת הילדים בבית. חששנו גם מהעול הכלכלי והיומיומי הכרוך בגידול ארבעה ילדים…
הייתה זאת שעת אחר הצהרים, למחרת השבת החגיגית של ראש השנה, בהיותי בשבוע ה- 37 להריון, תחילת חודש תשיעי. פתאום שמתי לב שמאז הבוקר לא הרגשתי את תנועותיה של התינוקת שלי. לא נבהלתי. ידעתי שזה קורה לפעמים והחלטתי לעשות בדיוק מה שכתוב בספרים. אכלתי משהו מתוק, נשכבתי על הספה בסלון, על צדי השמאלי, וחיכיתי לחוש בתנועות המוכרות. חיכיתי כחצי שעה, ומשלא חשתי בכל תנועה, החלטתי לאכול סוכריות שוקולד  M&M  ושוב חיכיתי. עדין לא חשתי בשום תזוזה בבטן.
"יוסי, נדמה לי שיש בעיה. התינוקת לא זזה". אמרתי לבעלי שבמקרה היה בבית. "אולי כדאי לבדוק מה קורה"…ונסענו לבית החולים. בראשי התווכחו ביניהם שני קולות: קול אחד שאמר שהכל בסדר, הרי לא יכול לקרות דבר. בבוקר עדין הרגשתי תנועות והתינוקת בוודאי ישנה שינה עמוקה, או משהו כזה. הקול השני היה הרבה יותר פסימי. הוא הציג באוזני כל מני תסריטים  איומים. אולי התינוקת הסתבכה בחבל הטבור, אולי יש בעיות בדופק ואולי.. אולי היא… אבל הקול השני הזה היה מין קול, שאף פעם לא מאמינים לו…
הגענו לבית החולים… ולאחר תלאות הוכנסתי לבדיקת אולטרא-סאונד. הבדיקה נערכה מחוץ לחדר יולדות.
"האם בעלי יוכל להצטרף אלי?" שאלתי. היה לי קשה פתאום לבד.
"בנתיים לא. אנחנו נקרא לו בהמשך". ענו לי.
הבדיקה התמשכה זמן רב ושום תנועות או דופק לא נצפו או נשמעו.
איש עדין לא אמר לי דבר. גם לא כששאלתי. הרופא נראה רציני להדהים ומבטו היה מרוכז מאוד במסך. "אני בודק", "אני מחפש", הפטיר מדי פעם בתשובה לשאלותיי. הרגשתי איך הדופק שלי פועם בטירוף. הייתי בחרדה איומה. מרוב בלבול והלם אפילו לא ידעתי מה לשאול. גם לי ואני מניחה שגם לרופא, היה ברור שאין סימני חיים לא על המסך וגם לא במקום אחר. ואז הגיע בריצה רופא נוסף, ד"ר לב. בחדר הסמוך יוסי ראה אותו רץ, הבין שהוא רץ אלי ונכנס גם הוא לחרדה….

שכבתי על המיטה בבטן חשופה, עדיין לא מאמינה שזה קורה לי. אלף מחשבות ושאלות התרוצצו במוחי אך הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאול ולא לשמוע את התשובות. זה היה כאילו אם לא אדע יותר מדיי פרטים, אולי פתאום הכול יתגלה כטעות. יוסי היה עדין בחוץ, שרוי בחוסר אונים וחוסר ודאות. הרגשתי אבודה. חשבתי לעצמי, בעצם אני לא יודעת מה עושים עכשיו, איך מתמודדים עם זה, אם האבחנה היא סופית ואיך מסיימים את ההריון הזה. הרגשתי שאני בתוך סיוט.  …
יצאתי לחדר ההמתנה לבשר ליוסי את הבשורה. עד כה הדמעות זלגו על לחיי מעצמן. אך כשראיתי את אישי היקר, שלא היה לו מושג קלוש מה קורה, פרצתי בבכי. חיבקתי אותו חזק ונצמדתי אליו כאילו ממנו תבוא הישועה. מסביבי היו בני משפחה של נשים יולדות, שחיכו לבשורות משמחות. כולם נראו לי שמחים ורגועים והרגשתי די מטופשת לבכות במקום כזה, המאגד יחד אישה שזה עתה ילדה והועברה עם תינוקה למחלקה, ואותי, עם כרסי הענקית והדוממת. ממש סוריאליזם.
"מה קורה?" יוסי שאל.
"כלום לא קורה, אין כלום. הכול נגמר," בכיתי.
"אני לא מבין…"
"התינוקת מתה…" ניסיתי להסביר לו מתוך דמעותיי. יוסי לא נראה כמי שקולט את הבשורה…
לאחר כמה בדיקות שעשיתי ישבנו לנו יוסי ואני על שפת ארגז החול בבית החולים, משחקים בכפות ידינו ומשוחחים. ניסיתי לספר ליוסי כל מה שהיה כשהייתי לבדי בחדר הבדיקה. הוא שאל אם ראיתי בעצמי שאין דופק. אני חושבת ששנינו ניסינו לשכנע את עצמנו שזאת המציאות ומה שקרה לנו הוא אכן סופי. דיברנו על מה שלדעתנו יקרה עכשיו ועל מה שנספר לילדים, אבל כמעט ולא נגענו ברגשות שלנו. הרגשות הציפו אותי ולא יכולתי להעבירם במילים. דמעות זלגו על לחיי ללא הרף וגמרתי ליוסי את כל מלאי נייר הטישיו שהיה לו.
מצבי היה מוזר למדי. לא ידעתי מתי ייגמר רשמית ההריון שלי שבעצם כבר לא היה הריון של ממש. בכל הריון קיים אלמנט של חוסר ודאות. מתי תהיה הלידה? איך יצא התינוק? אבל להמשך ההריון שלי התלווה גם צער אינסופי על כך, שאין עוד חוסר ודאות לגבי כל הקשור בתינוקת שלי. ידעתי איך היא תצא. היא תצא מתה. לא חששתי שיקרה לה משהו בלידה. דבר לא יכול לקרות לה. הכי גרוע כבר קרה לה. לא ידעתי מה יקרה לי. איך זה יסתיים? כמה זמן אצטרך ללכת עם בטן שאין בה חיים? יום, שבוע, שבועיים? הרופא אמר לי שבדרך כלל זה לא לוקח יותר משלושה שבועות!!! איך אפשר להסתובב ככה שלושה שבועות? ומה קורה בלידה? ד"ר לב הזכיר שלא לוקחים סיכונים עם האימא בלידה. על אלו סיכונים מדובר? מי זאת בכלל האימא? ידעתי על כך מעט והייתי מבולבלת כל כך…"

עד כאן מהספר.

שנה וקצת לאחר הלידה של עדי נולדה נעמה, כיום בת 11 וחצי. כשהיא נולדה כתב עמרי, בכורי, מכתב לעדי, אחותו התינוקת שהוא לא זכה לראות. במכתב הוא הודה לה על אחותו החמודה שנולדה וביקש ממנה שתשמור על כולנו. אני שומרת את המכתב המרגש הזה ביומן שלי, בתאריך ה"אין יום הולדת". המכתב מזכיר לי כמה הילדים שלי יקרים לי, כמה דברים הם לא מובנים מאליהם, כמה החיים גדולים מכולנו אך שבירים.

שנזכה לחגוג הרבה ארועים שמחים אך נדע להעריך את ה"יש". יעל

כתיבת תגובה