בלוג

בפוסט הקודם הבטחתי לכתוב פוסט על “כולם” ואני נוטה לקיים הבטחות.

ילדים רבים משתמשים ב”כולם” כתרוץ אולטימטיבי לכך שעל הוריהם להרשות להם לעשות דבר זה או אחר. אני לא מחדשת בכך דבר. כשילד רוצה משהו וההורה לא מרשה הילד המקופח ישלוף את התשובה המנצחת (לפעמים) “אבל לכולם מרשים ורק אתם לא”. הורים רבים לא בודקים וברגע שמשווים אותם ל”כולם” הם נכנעים ומסכימים בדיוק למה שלפני דקה לא הסכימו.  לפעמים ה”כולם” מיועד סתם לעורר יסורי מצפון של ההורים למשל במשפט “אבל כולם נסעו כבר לחו”ל ורק אנחנו לא… אין ממש מטרה למשפט כמו זה פרט לגרימת תחושות אשמה וכשלון קשות של ההורים. בקיצור “כולם” זה גוף שרוב ההורים יראים מפניו למרות שהם לא יודעים בדיוק מי הוא ואיך הוא נראה.

מי הם ‘כולם’? אם נבחן את הנושא לעומק נגלה שאין דבר כזה ‘כולם’. אם לכולם מרשים לחזור מאוחר מהמסיבה ומתחילים לברר מגלים שיש תמיד בקבוצה ילדים שמחוייבים, לא משנה מה, לחזור בערך שעתיים לפני השעה שאתם מאפשרים. בדרך כלל גם יש ילד או שניים שבכלל לא מרשים להם ללכת למסיבה (ואז באמת אין להם שעת חזרה מוגדרת, כאן הילד צודק). אם מתחילים לברר מי  זה בדיוק כולם ונוקבים בשמות “אורי גם יכול לחזור מתי שהוא רוצה? ומה עם דנה?” מגלים שפה ושם יש עוד כמה הורים אכזריים, בלי הבנה מינימלית של נפשו הרכה של הנער שלא מרשים לחזור בלי הגבלת שעה.

ומה לגבי נסיעה לאילת ש”כל החבר’ה נוסעים ורק אתם לא מרשים לי”? גם כאן נגלה ש”כל החבר’ה” זה בערך ארבעה, ארבעה וחצי נערים גג שההורים שלהם לא ממש הקשיבו כששאלו אותם ואמרו כן. השאר אמרו שיבררו, יבדקו, תלוי מי עוד נוסע ועוד כל מני תשובות שבעיני הילד הפרטי שלך, נכון לשעת הויכוח הזה, הן חיובי ברור לנסיעה.

ואיך אנחנו ההורים יכולים להתמודד עם כולם? פשוט מאוד. לשוחח אחד עם השני. מדי פעם להתקשר או ליזום שיחה פנים אל פנים עם הורה אחד או שניים מהחבר’ה ולבדוק מה עמדתם לגבי שעת חזרה, נסיעה לאילת, קניית סלולרי דור ארבע ורבע, מפגשים בפיצריה הסמוכה בימי לימודים ובעוד סוגיות בוערות ש”לכולם” מרשים.

בדרך כלל כשהנוער שלי אומר לי “כולם” אני אומרת שלצערם אני לא כולם. אני אמא שלו/ה, יש דברים שאני מרשה ויש דברים שלא. ממש לא מזיז לי מה כולם. ויחד עם זאת, אני לא רוצה שילדי יסתובבו ברחבי הגלובוס מקופחים אז מדי פעם אני בודקת כמובן בתלות בדברים עליהם אני מוכנה לוותר. כשלפני כמה שנים ילדי הקט רצה לראות טלנובלה (בימים שהן רק התחילו) ולא אפשרתי לו כי טענתי שזה לא לגילו ולא מיועד לו, הוא אכן הסתובב בעולם כמסכן, בלי לדעת מה קורה לדמות זו או אחרת ולמחרת בביה”ס אולי הרגיש קצת לא מעודכן אבל היה נראה לי שהוא ישרוד. אני גם לא יכולה לחייב הורים אחרים לא לאפשר לילדם לא לראות תכנים שלדעתי לא מתאימים לגילם. אבל לפני כמה שנים כשהחבר’ה של בתי שהייתה אז בכתה ה’ דומני, התחילו לערוך מפגשי פיצה פעמיים בשבוע בשעה שמונה בערב (שעת שינה אצלינו בגיל הזה היא תשע וחצי) וזה היה נראה לי מוגזם אבל לא רציתי שבתי תהיה היחידה שלא הולכת למפגשים, התקשרתי לכמה אמהות של הבנות החזקות בכתה. שאלתי אותן אם מקובל עליהן שהבנות יצאו למפגשים כאלה בשעה כזאת, בתכיפות כזאת. ללא יוצא מן הכלל האמהות אמרו שהן לא אהבו את הרעיון אבל מאחר והבנות אמרו של”כולם” מרשים, לא היה להן נעים. סיכמנו ביננו שיציאה כזאת אפשרית אחת לשבועיים שלושה ואם כבר אז בשעה יותר מוקדמת כדי שיחזרו הביתה מוקדם יותר. חשבתי שהבנות האחרות יכעסו על בתי ושאולי אגרום לה עוול חברתי בלתי יכופר אך להפתעתי לא קרה כלום, אני חושבת שחלק גדול מהבנות שמח על כך שמישהו אחר קבע שאי אפשר לצאת כל כך הרבה…

וכאן בעצם המסקנה הראשונה שלי. לנו, ההורים, יש כח. הרבה כח. אנחנו רק צריכים לדעת שאם נדבר אחד עם השני, הרבה פעמים נגלה שגם שאר ההורים מפחדים ממנו, מ”כולם” ובמקום להכנע ל”כולם” נוכל לגרש את הרשע מהשכונה. אין מקום ל”כולם” ביננו. צריך רק לדבר על זה.

ומסקנה שניה, לא פחות חשובה, קשורה לילדים. אולי רק לילדים הפרטיים שלי אבל אני חושדת שלא רק. לפעמים הילדים מצפים שנמנע מהם דברים מסויימים, הם מנסים אולי לשנות את רוע הגזרה בשביל לצאת בסדר עם החברים אבל כבר נתקלתי במקרים בהם הילדים שלי הסתכלו עלי במבט מסכן כשביקשו משהו ושאלתי אותם דוגרי, אתם רוצים שלא ארשה? והם ענו שזה יהיה נחמד. זה מונע מהם התמודדות עם החברים. לפעמים קל יותר לומר ש”אמא לא מרשה” מאשר “לא בא לי” או גרוע מכך, “אני חושב שזה לא מתאים”. וזו גם נקודה למחשבה…