כשראיתי את הפסל הזה, ידעתי מיד שיש לי נושא לפוסט.
יש בפסל הזה כל כך הרבה.
קודם כל הוא הזכיר לי זוגות שנמצאים אצלי בתיאום הורי. שני אנשים שהיו פעם הכי הכי, יצרו ביחד משפחה, ילדו ילדים ועכשיו הם בקושי מסוגלים להיות ביחד באותו חלל, לא מסוגלים לדבר אחד עם השני, לא זוכרים איך הכל התחיל, הם שבויים בהורות עם אדם שהיו מעדיפים לא לראות יותר בחיים. אבל כאמור הם שבויים איתו בהורות כי הורות לא מסתיימת אף פעם. גם אם מתגרשים, לעולם לא מתגרשים מההורה השני של הילדים שלכם. 
במבט שני, הפסל נראה כמו זוג אוהב, שקשה להם עם הקשר שלהם אבל הילד הפנימי שלהם לא יודע את זה, הילד הפנימי עדין זוכר ורואה את האהבה, הקשר עם השני, החמלה והעבר המשותף שלהם. כל אחד מהם מכונס בעצמו, הם לא זוכרים את הזמן שהיו אחד עם השני, אחד מול השני, הם לא באמת רואים אחד את השני. נוגע ללב.
הזוג המבוגר במידה מסויימת שקוף, הם לא באמת קיימים שם, מה שקיים הוא הזכרון, התמימות של הילדות. והילדים הללו הם התקווה של הזוג כי אם הם יצליחו להזכיר למבוגרים שהם היום למה הם ביחד, אולי הם יצליחו לפנות אחד כלפי השני ולגעת גם כאנשים מבוגרים.
ולפעמים זוגות כאלה צריכים עזרה וזה לגמרי בסדר לבקש עזרה.
