לא

מה יש בה, במילה הקטנה הזאת, שכל כך קשה לנו לומר אותה, במיוחד לילדינו. ואני כמובן מתכוונת למילה “לא” ולכל נגזרותיה. למה כל כך קשה לנו לומר לילד שהוא צריך לחזור בזמן, שהוא לא יכול ללכת לחבר לפני שסיים שיעורי בית, שהוא לא יכול לקנות ממתק נוסף אחרי שכבר בחר גם חטיף וגם מעדן חלב, שהוא לא יכול ללכת לישון מתי שמתחשק לו, שהוא לא יכול שסכום חשבון הטלפון הסלולרי שלו יהיה שווה לתקציב החודשי של הבית.

אמירת ‘לא’ היא העמדת גבול ברור אבל היא גם דרך בדוקה לגרום לילד שלנו אכזבה ואת זה הורים רבים לא יכולים לשאת. חס וחלילה שהילד היקר יתאכזב, ירגיש מרומה או יחשוב שהוא מקופח. רוב ההורים רוצים את הילד במצב צבירה “מאושר” וכל דבר אחר הוא תעודת עניות להורות שלהם. אז הם מתפתלים, נלחצים ומאשרים את מה שלפני רגע הם אמרו לגביו  “לא” חד משמעי. ומה מבין הילד? שאם לוחצים מספיק, ההורה נכנע כי ההורה לא יכול באמת לסבול את אכזבתו. כך שאמירת “לא” היא גם בעצם הצבת גבול ברור להורה: האם אני אוכל לעמוד במה שאני אומר? וכאן שם המשחק הוא- הפתעה!!: עקביות. אם אתם אומרים “לא” אבל מתכוונים ל’אולי’, ‘לא יודע’, ‘נראה’ אז תגידו את המילים האלה. ובנינו, הילדים יודעים טוב מאוד אצל כל הורה האם ה”לא” הוא רק “עוד לא” ומה המשמעות האמתית של ה”אולי” וכל השאר. הם לא פריירים. ואם אנחנו מרגילים אותם שה”לא הוא רק זמני בלבד” אז הם יחכו וילחצו ואנחנו ניכנע. אז מראש עדיף לא לומר “לא” כשאנחנו בעצם מתכוונים ל”כן”.(ילדים רבים שולפים נגד ה”לא” של ההורים את ה”אבל כולם” אבל על “כולם” אדבר בפוסט הבא).

אמירת “לא” צריכה להיות על דברים עקרוניים, ברורים, בעיקר לנו. אם ברור לנו שילד צריך ללכת לישון בשעה מסויימת אז לעמוד על זה. ולא, הוא לא יכול אז להשאר לראות את התכנית בטלביזיה. והוא לא יכול “רק” עוד כמה דקות. (“רק” זאת עוד מילה ששולפים הילדים נגד ה”לא” וגם עליה עוד נדבר בהמשך). הילד מותח את הגבול אבל אנחנו צריכים לסמן אותו באופן ברור. אבל שוב, בעקביות, על דברים שברור לנו שיש להם גבול. לא כדאי לומר “לא” על שטויות אלא באמת על דברים שאנחנו מתכוונים והם חשובים לנו. וזה לא שאסור לנו להתחרט מדי פעם. אם למשל הילד שלף משהו מפתיע מהכובע ואמרתי “לא” בצורה אינסטנקטיבית, הילד ניסה לשכנע, הביא טיעונים טובים, מותר בהחלט לומר שהשתכנעתי ולשנות את דעתי. אבל לא כל יום, לא על חוקים ברורים, לא לזגזג כל שני וחמישי. חשוב מאוד להיות עקביים. לומר את ה”לא” בלי חן כדי שלא ישמע כמו “כן”.

העמדת גבולות היא בעצם הקושי האמיתי מאחורי אמירת ה”לא”. כי לפעמים אנחנו לא בטוחים שאכן נחוץ כאן גבול ברור. לפעמים אנחנו מתלבטים, אולי באמת אפשר לתת לילד ללכת לחבר ושיכין את השיעורים כשיחזור. אולי באמת הוא יכול ללכת לישון יותר מאוחר. אולי ואולי… אבל אין מה לעשות, אנחנו ההורים,אנחנו צריכים לקבוע את הכללים בבית ולהחליט מתי, עם מי, איך, כמה ולמה. וכמובן שרצוי שנבדוק כל מקרה לגופו, כל ילד הוא שונה, בכל גיל הגבולות הם שונים ומה שמתאים לבכור בגיל 4 לא בהכרח מתאים לילד השלישי בגיל 14 (בדרך כלל לא מתאים…). ואנחנו צריכים לגדול עם הילדים, לשנות, להתגמש, לשאול את עצמינו שאלות ו-לקבל החלטות ולעמוד בהן. ואז כמו שכבר אמרתי ה”לא” חייב להיות “לא” ברור.

אני יודעת שבעצם אני לא מחדשת כאן הרבה אבל לדעתי יש נושאים, כמו גבולות, שאי אפשר להגזים בהם. אשמח כמובן לשמוע את דעתכם. יעל

(בפוסט שיחקתי קצת בפרפרזות על שירו של דן אלמגור “כשאת אומרת לא” שאמנם נכתב בהקשר אחר אבל התאים לי כאן)

סגירת תפריט
מעבר לסרגל הכלים