מזוגיות להורות – חלק ב

בעקבות הפוסט הקודם בנושא “מזוגיות להורות”  נשאלתי כמה שאלות וראיתי שיש צורך בפוסט המשך.

במהלך כל ההריון מדברים על ההריון ועל הלידה אבל לא על מה שקורה אחרי הלידה. אצל זוגות רבים, כשנולד הילד הראשון, התסריט הוא בערך כך (גם אם הסיפור לא מדוייק לגבי כולם, הוא פחות או יותר דומה):

האשה שעד עכשיו עבדה וניהלה קריירה, התלבשה כל בוקר, נפגשה עם אנשים, ניהלה את יומה ואולי גם אנשים נוספים, נשארת עכשיו בבית, לבושה בטרנינג מהוה, לא מתאפרת, ומישהו אחר מנהל את חייה, מישהו ממש צעיר שלא יודע להביע את רצונותיו בשפה ברורה, אינו מתנהל בהגיון ידוע ואין לו סדר יום קבוע או מובן. האיש חוזר בערב הביתה מרגיש מצד אחד שעבד כל היום קשה על מנת לפרנס את המשפחה הקטנה שלו והוא עייף ומגיע לו לנוח ומצד שני האשה שלו הרוויחה הרבה כי נשארה עם התינוק, יצרה איתו קשר טוב והתקשרה אליו ובזמן שהוא נשאר מחוץ לעניינים. שני הדברים הסותרים הללו גורמים לגברים רבים להרגיש קצת מחוץ לדיאדה החדשה שנוצרת בין הילד לאשתו והם מרגישים קצת מחוץ לתמונה. בד בבד, נשים רבות שנשארו כל היום בבית מרגישות שהן נשארות מחוץ למעגל העבודה והיעילות, שאין להן יום ולילה, אין להן דקה מנוחה.

נוצר מצב שהיא מחכה בכיליון עיניים לאיש שיחזור וייקח קצת חלק במה שקורה בבית והוא מצידו מרגיש שכשהוא חוזר בערב הביתה מגיע לו קצת שקט וחופש. שני אנשים אלה שמאוד אוהבים אחד את השני חייבים לשבת ולדבר על הרגשות שלהם, לבדוק מה הציפיות שלהם אחד מהשני עכשיו כשהמאזן השתנה.

וכשמדברים אחד עם השני, צריך מצד אחד לומר את מה שמרגישים וגם את מה שרוצים מהשני אבל גם ללמוד להקשיב למה שנאמר ולא למה שאני חושב שנאמר. כשהיא אומרת: ‘אני עייפה ואני מרגישה לבד’ זה לא בהכרח אומר ‘אתה לא בסדר’ וכשהוא אומר ‘אני עייף, כל היום עבדתי קשה’ זה לא אומר ‘את לא עשית כלום’. זה אומר שלכל אחד מכם יש מה לומר וכל אחד מכם יכול להעזר בשני ולבקש ממנו עזרה. שיחה אמיתית היא מיומנות שכדאי להתאמן עליה.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

התגובות נעולות.

סגירת תפריט
מעבר לסרגל הכלים