בלוג

אחת המשימות שלקחתי על עצמי בעבודתי היא שיקום יחסים. נשמע גדול ואולי עם הרבה תעופה עצמית אבל אני חושבת שלפעמים שיקום יחסים לא דורש הרבה, רק קצת רצון משני הצדדים ומישהו מהצד שיכוון את הרצון הזה. לכן אני פותחת כאן בסדרת סיפורים שאעלה אחת לחודש, סדרה שאני קוראת לה “מצד אחד – מצד שני”. הבסיס הוא סיפור משפחתי שנתקלתי בו בעבודתי ואני כותבת אותו כראות עיני. כמובן שכל הפרטים שונו למניעת זיהוי ולשמירה על חסיון האנשים.

עדנה, אשה בת 62 עם טרשת נפוצה. מתמודדת בקושי עם המחלה שמתדרדרת לאט לאט, כיום היא מתניידת עם כסא גלגלים. קשה לה מאוד והיא כועסת על כל העולם וגם מתקשה מאוד לבקש ולקבל עזרה מהמשפחה שלה. היא מתגוררת במודיעין. יש לה ארבעה אחים ואחיות, כולם נשואים, לכולם ילדים ואפילו נכדים. המשפחה כולה נפגשת כשלוש פעמים בשנה במקום עם נגישות גבוהה באזור מודיעין. כל המשפחה מתגמשת מבחינת המיקום ושעות המפגש על מנת להקל על עדנה להגיע למפגשים.

לפני כחודש ראתה עדנה הודעה בקבוצה המשפחתית שאחיה הצעיר, שאול,  מזמין את כולם למפגש במרחצאות עין גדי. הוא חבר הקיבוץ ויש לו אפשרות להזמין את כולם ליום כיף במרחצאות. ברור שעדנה לא יכולה להגיע. היא נפגעה מאוד ומרגישה שאחיה בכוונה מזמין את כולם לעין גדי על מנת שהיא לא תוכל להצטרף למפגש. היא התעלמה מהודעה. אחרי כמה ימים היא התקשרה לדפנה, בתה הבכורה ובכתה באזניה ששאול, הזמין את כולם אליו וברור לכולם שהיא לא תוכל להגיע.

דפנה הרגישה שאמה צודקת, שזה לא הוגן שהמשפחה תפגש בלי אמה. דפנה אמרה לאמה שאכן ההזמנה מבאסת, היא ניסתה קצת לגונן על שאול ורמזה שזכותו של שאול לרצות שכל המשפחה תגיע אליו לביתו. עדנה לא הגיבה על זה. אחרי כמה ימים, רשמה עדנה הודעה בקבוצה שלצערה היא לא תוכל להשתתף במפגש המשפחתי ושכולם בוודאי מבינים למה. גם על הודעה זאת אף אחד לא הגיב. אפילו לא ילדיה שלה. עדנה כועסת פגועה ומתוסכלת לא יודעת מה לעשות, היא מרגישה שלא מספיק שהיא חולה אז בני משפחתה אינם מבינים אותה ואף מתנכלים לה ומארגנים מפגש משפחתי בלעדיה. הכי פגע בה ששאול אפילו לא התקשר לפני שהזמין את כולם כדי ליידע אותה ואולי אפילו לבקש את ברכתה למפגש שכזה.

זה מצד אחד. ועכשיו הצד השני:

שאול, גבר בן 51, האח הצעיר במשפחה, נשוי עם שלושה ילדים. מתגורר בקיבוץ עין גב. הקיבוץ כידוע מרוחק ולכל מפגש משפחתי הם נוסעים זמן רב. הוא מבין שרוב המפגשים המשפחתים צריכים להיות סביב העיר מודיעין על מנת שעדנה אחותו האהובה תוכל להשתתף אבל לפעמים הוא מתוסכל מהמרחק הזה ומכך שבעצם כל בני המשפחה רואים כמובן מאליו שהוא צריך לנסוע מרחק רב למפגשים הללו. הוא מרגיש שלא ממש מעריכים אותו על המאמץ שהוא משקיע להגיע למפגשים. הוא חושב שבגלל שהוא האחר הצעיר מצופה ממנו תמיד לוותר ולכבד את המבוגרים ממנו.

כבר כמה שנים שהוא מאוד רוצה להזמין את המשפחה לקיבוץ שלו, שיראו את הבית שלו, את הגינה המקסימה שהוא בנה עם טרסות של קקטוסים ואפילו בריכת דגים קטנה. לאחרונה הוא ואשתו אף שיפצו את ביתם ויצרו כמה יצירות אומנות מרהיבות בבית, כמו למשל תמונת קיר מאבנים קרמיות שיצרו בעצמם. הוא מאוד מתגאה בביתו ורוצה שכולם יבואו. כמו כן, הוא רוצה להזמין את כולם לבילוי במרחצאות, דבר שהוא יודע שיעזור גם לאחותו גילה שסובלת ממחלת עור מסויימת. גילה היא אחותו הקרובה אליו בגיל והוא מרגיש שהמחלה של עדנה מאפילה על הבעיה הרפואית של גילה והוא רוצה לתת מקום גם לגילה וצרותיה. הוא מרגיש קרוע בין שתי האחיות אבל לאחר לבטים רבים הוא החליט להזמין את המשפחה אליו למפגש, כחודש לפני פסח, מתוך מחשבה שבפסח בכל מקרה חלק גדול מהמשפחה יפגשו ואז כולם יראו את עדנה כך שהיא לא מפסידה הרבה.

את הסיפור בעקרו ספרה לי דפנה שמתוסכלת מהיחסים במשפחה בכלל כי לטענתה כל מפגש כזה שמתארגן מלווה במתחים סמויים וגלויים סביב המיקום ושעות המפגש והתגובות של עדנה אמה לא תמיד נעימות. דפנה אוהבת מאוד את אמה ומבינה את קשייה אך היא גם מצליחה לראות את הקשיים של שאר האחים ביצירת המפגשים הללו שמתגמשים עם עדנה תמיד אך בדרך כלל לא עם הצרכים של שאר בני המשפחה.

החלטנו שאולי כדאי להעלות לשיחה את עדנה ושאול ביחד. מאחר ויש קושי לשניהם להגיע, החלטנו על שיחת סקייפ בשעה שמתאימה לעדנה ולשאול גם יחד, שעה שבה דפנה תשב איתי בחדרי.

השיחה הייתה קשה, ארוכה, לקח הרבה זמן עד שכל צד הצליח להקשיב באמת לצד השני. מהשיחה עלתה בברור הפגיעה של עדנה מחד וגם הרצון של שאול שיראו אותו מאידך. היה ברור שאם שאול היה מתקשר לעדנה מראש ומדבר איתה על נושא הארוח, יתכן שהפגיעה הייתה פחות קשה (אם כי עדנה הודתה שהיא כנראה הייתה נפגעת בכל מקרה). לא אכנס ליותר מדי פרטים רק אומר שאת השיחה סיימנו כשעדנה מוכנה לקבל את הרצון של שאול בארוח בני משפחתו, היא אף ביקשה שבחלקים מהמפגש, בעיקר אלה שיתקיימו בבית עצמו, ישתפו אותה דרך הטלפון. שאול הבין את עדנה והצורך שלה בידיעה מוקדמת, הוא הבין קצת יותר את הקושי האמיתי שלה בהתמודדות יום יומית עם המחלה ואת התסכול הרב שהיא חווה מהמחלה המגבילה שלה. הם קבעו שהם ידברו יותר אחד עם השניה וישתפו אחת את השני לעיתים קרובות יותר, לאו דווקא רק בהקשר המשפחתי הרחב. שניהם דברו על התרחקות סויימת בשנים האחרונות והביעו צער על כך. זה לא שאני חושבת שמעכשיו הכל יסתדר ביניהם מצויין אבל אני מאמינה שכל אחד מהם עשה צעד קטן להבנת הצד השני.

דפנה הבינה שהיא אינה אחראית על הקשר בין אמה האהובה לדוד החביב עליה ואני מקווה שהיא למדה לא לקחת אחריות מצד אחד ומצד שני היא גם ראתה שלכל סיפור יש שני צדדים ותלוי מי מספר את הסיפור.