בלוג

הכתבות האחרונות על המרי הציבורי קצת מלחיצות אותי. הגבתי על פוסט פה ושם, קצת ב”פייס” אבל פתאום נמלאתי חרדה אמיתית. כולם כותבים שההורים עוזרים להם. האמת? גם לנו ההורים עוזרים מדי פעם. לא במוצהר, כי הרי אנחנו כבר גדולים, אבל בקטנה. כשאמא שלי רואה שהשטיח שלנו (יד שניה, מהם) כבר מהוה, היא מציעה לקנות לנו חדש ומיד מוצאת גם תרוץ הולם למתנה, שלא נרגיש שתומכים בנו, נגיד, לכבוד יום נישואינו ה 25 שיתרחש בעוד כחודש. אם אני מציעה לארח את כל המשפחה לארוחת צהרים, היא מוכנה בתנאי שהיא “משלמת על האוכל” ועוד. אני יכולה לכתוב על זה פוסט שלם אבל לא זה העניין.

פתאום הכתה בי ההכרה שלמרות שעוד לא לגמרי התנתקנו מהעזרה של ההורים, אנחנו עוד דקה וחצי ה”הורים” בעצמינו. בני בכורי בן כמעט 22. עוד מעט ישתחרר מהצבא, אני מניחה שיעבוד קצת, ייסע קצת, אנחנו נעזור לו קצת, עד כאן בקטנה. ואז הוא יתחיל ללמוד באוניברסיטה. צפויות לו שנים רבות של לימודים (בתקווה שהוא יתקבל בארץ, וגם על זה אני יכולה לכתוב פוסט שלם, כי אם לא, אז סדרי הגודל שאני מדברת עליהם כאן יהיו מבהילים ממש) ואני מניחה שאנחנו “ההורים” נעזור לו. בכיף, בשמחה ואהבה. ויחד עם זאת, לא ברור לי איך זה יקרה. איך אנחנו, שלא סוגרים את החודש, שמגלגלים מינוס, מדי פעם לוקחים הלוואה לסגור אותו, שכל תיקון ברכב וכל גשר לשיניים מזעזע את חשבון הבנק שלנו, שכל שיחת טלפון מהבנק גורמת לנו למצב רוח, שכאמור עוד לא התנתקנו לגמרי מהעזרה של ההורים האמתיים, איך אנחנו עוד נעזור לילדים. איך נהיה פתאום אנחנו ה”הורים”. ואני מדברת בנתיים רק על הבכור אבל השני אמור להשתחרר מצה”ל בעוד שנתיים…

ולא, אנחנו בכלל לא מסכנים. ממש לא. חיים טוב, גרים בבית בישוב קהילתי בדרום, יש רכב קטן שלנו ועוד אחד מהעבודה (שעולה המון המון כסף). מגדלים ארבעה ילדים (חמסה) ומשתדלים לא לחסוך מהם דבר. ויחד עם זאת, החיים הם מאבק מתמיד עם חשבון הבנק. כל קניה גדולה דורשת חשיבה מעמיקה, כל מכשיר שמתקלקל מבאס לא רק בגלל הקלקול אלא בעיקר בגלל שלא ברור מאיפה יבוא הכסף להחליפו.

וכשאני מדברת על עזרה לילדים אני לא חולמת על לקנות להם בית אלא על לעזור להם לצלוח את הלימודים בשלום. כלומר, שכר לימוד, שכר דירה, תשלומים שוטפים על הדירה, קצת אוכל, אולי איזה סרט פה ושם. לא משהו גדול. משהו שבמדינה מתוקנת, משפחה במעמד הסוציואקונומי שלנו יכולה לעמוד בו. אז זהו, שאני לא בטוחה שאני יכולה לשבת. וזה מתסכל ביותר וגורם לי לחשוב שהמאבק הזה הוא לא רק על מחירי הדירות. לא רק על הבית אלא על החיים בארץ הזאת. ארץ בה אנחנו נושאים את עיקר הנטל ומצפים מאתנו להמשיך לחשוב שיורד גשם… אז זהו, כנראה שהקיץ הגיע וברור לנו שמה שיורד עלינו זה לא הגשם.