הילדה שכחה להכין שיעורי בית, הילד שכח בבית את ארוחת העשר, המתבגרת אחרה את ההסעה לחוג (או לביה”ס), החייל קבע עם חברים בלי לשאול אם יש לו רכב. ארועים כאלה ואחרים קורים כל יום בבית ואני תוהה מה עלי לעשות במקרה כזה: לאפשר לילדה להכין שיעורים למרות שכבר מאוחר והיא צריכה לישון? לעשות לה את השיעורים? להקפיץ לילד את ארוחת העשר שלו? להקפיץ את הילדה לחוג? לוותר לחייל על הרכב?
לכל אחת מההחלטות יש מחיר. ואני לא מדברת על המחיר שאני כאדם צריך לשלם. ברור שאם הילדה תעשה שיעורים בלילה היא תקום בבוקר עצבנית אם בכלל ואני אצטרך להלחם איתה, שאם אקפיץ את הארוחה אולי אאחר, שאם אקפיץ ילדה לחוג זה ויתור על זמן שלי שלא לדבר על דלק ושאם אוותר על הרכב אז פשוט לא יהיה לי רכב.
לא על המחיר הזה אני מדברת.
אני מתייחסת למחיר שהילד משלם. בעצם, על מה הילד לומד מזה שאני עושה “למענו”. שהרי אם הילדה תכין שיעורים בלילה היא תלמד שבעיני שיעורי בית יותר חשובים משעת השינה (ואולי זה נכון), שאם יש משהו יותר חשוב הגבולות משתנים (ואולי זה שיעור חשוב כשלעצמו). אם אקפיץ את האוכל הילד יבין שהוא יכול בעצם לא לזכור לקחת את האוכל, אני ארחם עליו (יום ארוך, יהיה רעב, לא יוכל להתרכז) ואביא לו כלומר – אין אחריות עליו. אם אקח את הילדה לחוג (או לביה”ס) היא תבין שהיא לא חייבת באמת לעמוד בלוחות זמנים, היא יכולה לקחת את הזמן כי בסופו של דבר אני אקח אותה. וגם כמובן שהזמן שלה “שווה” יותר מהזמן שלי. ואם אתן לחייל את הרכב הוא ילמד שהחיים שלו יותר משמעותיים משלי, שאני מבטלת את עצמי בפניו.
כמובן שלכל הדברים הללו יש פנים רבות. אם הארועים הללו הם חד פעמיים, בדר”כ הילד/ה אחראי, אז באופן חד פעמי אפשר לעשות למענו דברים, לגלות גמישות, להראות שגם אנחנו בני אדם ולא מכונת גבולות משומנת היטב. יחד עם זאת, חשוב להסביר לילד שזה שמקפיצים לו את ארוחת העשר זה חד פעמי ולהבא יאלץ להשאר רעב. הנקודה היא שכמובן צריך גם לעמוד בזה… או שאם מאפשרים לו כן לקבל את הרכב זה לא במקום תאום מראש בפעם הבאה ושוב, גם בזה צריך לעמוד.
הבעיה העיקרית עם גבולות הן שלנו, ההורים שלא תמיד מסוגלים לעמוד במחשבה שהילד ישאר רעב או יפספס בי”ס או יגיע בלי שיעורים לכתה. ואז אנחנו מוותרים ועושים בשבילם משהו אבל בעצם זה לא לטובתם. כי המסר של הוויתור הזה הוא שלא חייבים לקחת אחריות.
כשאנחנו עושים למענם משהו המסר הוא לפעמים גם “אני לא סומך עלייך שתסתדר”. כי ילד שמגיע בלי שיעורים לכתה צריך ללמוד לומר למורה שהוא לא הכין שיעורים ואם זה קורה פעם אחת – גם המורה תבין שזה קורה. וילד שמגיע בלי כריך לומד לבקש מילדים אחרים ביס או פלח מהפרי. ברור שאם זה יקרה כל יום הם לא יתנו לו אבל באופן חד פעמי כולם מבינים שזה יכול לקרות והילד יסתדר.
המסר שלי הוא שלפעמים מרוב רצון לעשות למענם משהו אנחנו בעצם מקלקלים ומעבירים להם מסר שמחליש אותם ומרפא את ידיהם מלהתמודד.
ושוב, הבעיה העיקרית היא שאנחנו כהורים צריכים ללמוד להסתדר עם המחשבה שהילד יצטרך להתמודד עם קושי והשאלה האמיתית היא אם אנחנו סומכים עליו שידע להתמודד…
