לפני כמה ימים פרסם השף המופלא יניב גור אריה פוסט על פרשת השבוע (הוא עושה זאת כל שבוע, שווה לעקוב אחריו). הוא התייחס לקשר של הפרשה למנהיגות ואותי הפוסט לקח לתחום הטיפול. כל אחד ועולמו. אני מצטטת כאן חלק מהפוסט של יניב ומשלבת את מחשבותי.
“בבתי הכנסת קוראים היום בפרשת וישב, אשר במרכזה נמצא סיפורו של יוסף הצדיק. לא סתם מכנים אותו כך – הוא באמת היה צדיק, לא סתם אביו יעקב אהב אותו יותר מכולם – הוא באמת היה ילד מיוחד, לא סתם הוא מצליח בכל מה שהוא עושה – הוא באמת מוכשר, לא סתם הוא פותר חלומות – באמת יש לו אינטואיציה רוחנית חזקה.
ובכל זאת, קריאה בסיפורו של יוסף יוצרת תחושה של אי נעימות, נראה שיוסף יותר מדי מודע לכישרונו ולחוכמתו.
פרשת וישב מעמידה במרכזה את הדילמה המלווה כל יוצר וכל אדם המרגיש שיש לו שליחות או מסר להעביר לעולם: מצד אחד להיות מודע לעצמו ולא לברוח מהקול הפנימי הקורא אליו ומצד שני לא לחוש יתרון על אחרים, לא להתנשא, לא להתנכר, לא לזלזל ולא להיות דיקטטור רוחני שחושב שכל האמת שייכת רק לו“. 
כך זה גם אצל מטפלים. מצד אחד ברור לי שיש לי שליחות, שיש לי יכולות להקשיב, לשאול, להיות אמפטית ומצד שני, איך אני מעבירה את היכולות הללו בלי להתנשא, בלי לומר למטופלת שיושבת מולי – אני יודעת טוב ממך. כי ביננו, אני לא. אני לא באמת יודעת יותר טוב ממנה, שהרי כל מטופלת יודעת הכי טוב מה טוב לה. התפקיד שלי הוא לכוון ולשאול, לתת מהידע והניסיון שלי כדי שהיא תוכל להבין, לקשור קצוות, לשנות את מה שצריך לשנות. טיפול ואגו של מטופל לא הולכים ביחד.
“פרשת וישב מלמדת את יוסף צניעות בדרך הקשה ביותר:
חלומו של יוסף שהוא המנהיג ואחיו משתחווים לו אינו טעות, בפרשה הבאה נגלה שהוא אכן עתיד להתגשם, אך הדרך בה הוא בוחר לספר זאת לאחיו לוקה ביהירות וכך הוא יוצר אצל אחיו התנגדות לבשורתו. התוצאה העגומה של גישתו היא שנאת אחים המובילה לנפילתו לבור ולמכירתו לעבד במצרים.
יוסף מגיע למצרים וגם שם הוא מצליח מאוד ובמהרה הוא הופך מעבד למנכ”ל משרדו של פוטיפר שר הטבחים, אין ספק, האיש מוכשר. אבל שוב אותה רוטינה חוזרת על עצמה ובליבו של יוסף נוצר בלבול בין הכשרון האמיתי לבין ההתנשאות הבלתי מוצדקת וכך, ברצף של טעויות הכולל גם סיפור של הטרדה מינית, הוא מוצא את עצמו בבית הכלא. על פי הפרשה יש מצב שזו היתה האשמת שווא, אבל זה לא באמת משנה, יוסף אולי אינו חוטא בזימה, אך הוא שוב חוטא ביוהרה.
אבל כישרון זה כישרון וגם בבית האסורים יוסף מצליח, אפילו שם הוא הופך מאסיר למנהל אחראי על כל האסירים ועל הדרך הוא גם פותר להם חלומות בדיוק מופלא שהרי האינטואיציה והיצירתיות שלו אינם יודעים גבולות, אבל שוב האגו מעכב אותו, יוסף חושב שזה נגמר, שבזכות כשרונו הפעם העוול יתוקן, אבל ברגע האמת חבריו שוכחים אותו והוא נשאר בבור
את כל השנים הללו בתוך האדמה צריך יוסף לעבור כדי להבין איך לגשר על הפער בין הכרת ערך עצמו לבין מידת הענווה, את התיקון יעשה רק בפרשה הבאה כשיעמוד מול מלך מצרים ויאמר לו:
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי! אֱלֹוהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה
זהו. הלקח נלמד. יוסף מוכן להיות מנהיג“.
לא משנה כמה כשרון אמיתי, אינטואיציה מדוייקת ויצירתיות מופלאה יש למטפל, האגו שלו צריך להיות בצד.
יש מצבים בהם אני, כמטפלת, חושבת שאני באמת יודעת מה טוב למטופלים. ממש יודעת. הדיבור הפנימי שלי תמיד מזכיר לעצמי שאני לא. לא באמת. אני אולי חושבת או מרגישה מה הדרך הנכונה, אני יכולה לומר מה לדעתי הם צריכים לעשות, לאיזה כיוון ללכת. אני יכולה לשאול את השאלות הנכונות, לתת פרשנות אחרת למצב שהם נעולים שקרה בו כך או אחרת, ועם זאת בסופו של דבר החיים שלהם הם שלהם. רק הם מחליטים על חייהם. ואת הפער הזה כל הזמן אני מחזיקה בראש. לא תמיד זה קל, במיוחד כשאני רואה זוגות שמוותרים נגיד על גישור ‘לטובת’ עורכי דין ובתי משפט אך זו הבחירה שלהם, הם יתמודדו עם התוצאות שלה ואין לי שום יכולת להחליט עבורם. וכן, גם אם הילדים שלהם יסבלו בסופו של דבר מהתהליך, אלה הילדים שלהם, לא שלי.
אני מרגישה שרק כאשר מטפלת יכולה לוותר על האגו שלה לטובת ההבנה הזאת שהחיים של המטופלים הם שלהם והיא כאן בשביל לסייע להם לקבל את ההחלטות אך לא לקבל אותן עבורו, רק אז היא באמת מטפלת טובה.
*הפוסט כתוב בגוף נשי אך כמובן שרלוונטי גם לגברים.