שקט בחדר הטיפולים

שאלתי שאלה באחד ההמפגשים שהתבררה כפצצה. שקט בחדר והמתח חזק. הם מסתכלים אחת על השני, הוא רוצה שהיא תענה ראשונה, היא מצפה שהוא יענה קודם. הם נבוכים, לא יודעים מה לומר. שקט.
האם לשבור את השקט? לשאול משהו אחר? לתת להם פתח מילוט? גישור וטיפול זוגי

או אולי להשאיר אותם בשקט הזה? לתת להם למצוא את התשובה, להחליט מי מהם יתפוס יוזמה ויענה?

שאלה קשה. המבוכה גוברת. הכי קל לענות ולהקל על כולם ובעיקר על עצמי. כאמור, זה הכי קל אבל זה לא יעזור לתהליך שלהם. שומרת על השקט, הם מתחילים לדבר בינם לבין עצמם, מתעלמים מקיומי. מדברים, מהססים. מפחדים לפגוע אבל גם רוצים לענות. כל אחד רוצה להיות זה שנותן את התשובה הטובה יותר, התשובה שבזכותה הוא יתפס בעיני ובעיני השני טוב יותר, חשוב יותר, נחמד יותר. ומצד שני, אם הם לא יענו בכנות, התהליך לא יתקדם טוב.

אז הם רוקדים ריקוד של צעד קדימה, אחד אחורה, שניים קדימה ושלושה אחורה. מעין ריקוד שהוא שיקוף של חלק מהריקודים שלהם בבית אבל כאן יש קצת קהל. אני. כל אחד מושך לכיוון אחר וקשה להם להוביל את הדיון לאותו הכיוון.

ואחרי שהם קצת מדברים בינם לבין עצמם כאילו אני לא שם, הם מתחילים לענות לכיוון שלי. וחוזרים להתווכח בינם לבין עצמם וחוזר חלילה.

וכך מתנהלת הפגישה הטיפולית במעגל ספירלי שלאט לאט מתקדם קדימה וקצת למעלה. וזה כל כך יפה לראות את זה ולהיות חלק מזה.

 

סגירת תפריט
מעבר לסרגל הכלים