מצד אחד ומצד שני, גרסת אמא ובת.
מטופלת מספרת: ‘השבוע באחד הימים הבת שלי, בת 8, התעוררה עם הרגשה לא טובה ולא רצתה ללכת לבית הספר. התלבטנו ביננו איפה היא תשאר. בבית, אצל אמא שלי או אצל חמותי. אחרי דיון קצר, החלטנו שהיא תשאר בבית, ובצהרים מונית תיקח אותה לאמא שלי.
בצהרים, התקשרתי לעדכן את אמא שלי שהבת רוצה לבוא, התגובה של אמא שלי הייתה “היית צריכה להביא אותה בבוקר”. כמובן שהטון בו היא אמרה את הדברים היה נוזף ולא נעים. מיד פרשתי את הדברים כ’זו הייתה הדרך הנכונה ואת לא פועלת נכון’. כמובן שהתגובה הזאת שלה גררה הלקאה עצמית שלי את עצמי. הרגשתי רע. אני יודעת שאצל אמא שלי אין טווח אפשרויות אלא רק אפשרות אחת נכונה לפעול. כל מה שאיננו האפשרות הזו, לא סביר’. 
שוחחנו קצת על האירוע הזה ועל אירועים דומים מול אמא שלה. בין היתר הצעתי לה את הצד השני של הסיפור, ביקשתי ממנה שתנסה לספר את הסיפור הזה כאילו אמא שלה בחדר ומספרת את אותו הסיפור. אחרי קצת היסוסים היא נענתה לאתגר:
‘הבת שלי, התקשרה אלי בצהרים וסיפרה לי שהבת שלה, הנכדה האהובה שלי, לא מרגישה טוב והיא רוצה לבוא להיות אצלי עד שהבת שלי תחזור מהעבודה. נבהלתי. אם הילדה לא מרגישה טוב אז למה היא לבד בבית. חוץ מזה, בדיוק תכננתי לצאת לקניות והתרגזתי שהבת חושבת שאני כל היום בבית ומחכה שאוכל לעשות דברים בשבילה. היא לא יכלה להביא את הילדה בבוקר? או לפחות לדבר איתי על זה? עכשיו היא מתקשרת, מעמידה אותי בפני עובדה ולא משאירה לי ברירה. התרגזתי אז אמרתי לה שהיא הייתה צריכה להביא אותה קודם. היא תמיד חושבת שאני שם לרשותה ולא מתחשבת במה שאני צריכה לעשות’.
המטופלת נכנסה מאוד יפה לתפקיד של אמא שלה. אולי אפילו יותר מדי טוב. אחרי כמה דקות של שיחה, היא הבינה שמה שאמא שלה אמרה לה, היה משהו של אמא שלה, מתוך הרגשות שלה והעולם שלה ולא בהכרח קשור אליה, לבת. מצד שני היא הבינה שיתכן שהיא צריכה לשנות את הגישה כלפי אמא שלה, בדרך בה היא מבקשת ממנה סיוע כי אמא שלה באמת עוזרת המון והיא מוכירה תודה לאמא שלה אבל לא תמיד אומרת לה את זה.
אני מביאה את הסיפור הזה כדי להראות שוב שיש שני צדדים לכל סיפור ולפעמים הצד השני הוא ממש פשוט ולא צריך לקחת ללב דברים שנאמרים לנו בכעס ובטח לא צריך להכנס למסכת הלקאה עצמית, גם אם מדובר באחד ההורים.
פוסטים נוספים בסדרת ‘צד אחד וצד שני’ יש כאן וגם כאן
