מה הבעיה? היא לא מצליחה להבהיר לו שהיא צריכה מישהו שיראה לבד מה צריך ויעזור לה כי הוא מבין שהיא צריכה עזרה.
בשיח ביניהם עולה שכל מה שהיא מבקשת שהוא יעשה, הוא עושה. הכל. אבל הוא לא יוזם שום פעילות. גם כשהמדיח נקי, כשצריך לארגן ארוחת ערב, כשנגמרים המצרכים וברור שצריך לעשות קניות, הוא לא יעשה בלי שיקבל ממנה הוראה. הוא לא מבין מה הבעיה עם זה, כשהיא מבקשת משהו, הוא עושה.
בזמן האחרון היו אצלי כמה זוגות שדיברו על ‘עזרה’. על כך שמגיעה שעת הערב, ארוחה, מקלחות והשכבה והוא יכול לשחק עם הטלפון ולא ‘לראות’ שצריך להתחיל לנהל את הערב. או אצל זוג אחר, בכל בוקר, הוא נכנס להתקלח בדיוק כשמארגנים את הילדים לגנים ולבתי הספר ולא מבין למה היא כועסת כשהיא אומרת לו שצריך להכין כריכים ו/או להלביש את הילדים.
אצל זוגות כאלה (אצל רוב הזוגות הנושא הזה עולה במוקדם או במאוחר, לרוב האשה מנהלת ובן הזוג ‘עוזר’, לפעמים זה הפוך). אני מעבירה את השיח משיח על ‘עזרה’ לשיח של שותפות. אני מרגישה שהמילים משמעותיות.
יחד עם זאת, אנחנו מדברים גם על כך שלפעמים היא באמת רוצה שותף אבל בתנאי שהוא עושה את הדברים כמו שהיא רוצה כלומר, אם הוא מארגן את ארוחת הערב, זה צריך להיות חביתה וסלט נניח ולא דגנים עם חלב. או לחילופין, הוא מאפשר לכל אחד מהילדים לאכול מה שהוא רוצה והיא רוצה ‘לתקתק’ את הערב ומעדיפה שכולם יאכלו את אותו הדבר. אז אנחנו מדברים גם על זה. על כך שאם רוצים שותף אז המשמעות היא שכדאי לקבל את זה שלכל אחד ואחת יש דרך שונה לראות את הדברים וצריך לשחרר קצת את השליטה על איך הדברים יתבצעו.
הרבה מהשיח יהיה על הצרכים שלה, איך לומר אותם ולדאוג שהם יובנו ועל היכולת שלו להקשיב ולהבין. וגם על שחרור. אם מבינים באמת מה הצרכים, אפשר לבדוק גם איך הם יכולים להגיע בדרך אחרת.
אנחנו בתהליך. היא לומדת לומר דברים ולשחרר אחריות, הוא לומד להקשיב ולקחת אחריות באמת. זה תהליך ארוך עם הרבה אופטימיות ותקווה.
