להבין את הלא נאמר

בעיות תקשורת בין אנשים הוא אחד הנושאים הכי מעניינים בעיני. זה נושא שעולה המון בקליניקה אבל גם בחיים, בחגים ואפילו בספרים.

סיימתי לא מזמן לקרוא את הספר ‘אנשים נורמלים’ מאת סאלי רוני (צופה עכשיו בסדרה שנעשתה מהספר) וכשקראתי את הפסקה פשוט נדהמתי מהדרך בה הוא מבטא את עצמו והיא מפרשת את דבריו. בהמשך הסיפור, שמתרחש אחרי כמה חודשים, הם מדברים על מה שקרה וקצת פותחים את הדברים. רק קצת. אך בנתיים, מה שקרה בחודשים שעברו כבר קרה. הוא עזב, הם יוצאים עם אחרים, החיים השתנו.

כשרוצים לומר משהו, או לבקש, כדאי לומר את הדברים בצורה מפורשת ולוודא שהשני מבין את הדברים. לזרוק רמזים וחצאי משפטים לאוויר ולצפות שהשני יבין את הרמז ויתנהג כאילו דברים נאמרו במפורש, זה בסיס מצויין לחוסר הבנה, העלבות ובעיות בתקשורת. זה נכון בתקשורת בכלל ובין בני זוג בפרט כי זו תקשורת שאמורה להיות ארוכת שנים ומבוססת אמון והבנה.

סביר להניח שבן הזוג שלך לא קם בבוקר והחליט ‘עכשיו אני אפגע באשתי’. (נכון גם לגבי בת הזוג כמובן אבל כותבת כך מטעמי נוחות). סביר להניח שאם נפגעת ממשהו שהוא אמר, יש אפשרות שלא הבנת נכון. אפשר לעצור, לשאול ולברר במקום להניח הנחות ולהתנהג על פיהן. שווה לנסות את זה. אם את מניחה שהוא אמר משהו ואת מגיבה עליו ואת רואה שהתגובה שלו לא ברורה לך, נסי לחשוב אם אולי אפשר להבין את הדבר הראשון שהוא אמר לך בדרך אחרת. בדרך כלל יש יותר מדרך אחת שאפשר להבין דברים ובהחלט יש מצבים שאנחנו לא מבינים נכון למרות שאנחנו מכירים שנים על גבי שנים. אפשר לקרוא עוד על הנושא כאן.
מצרפת את הקטעים מהספר.
“הוא החליט לספר לה על בעיית השכירות בלילה, במיטה. הוא פחד מאוד לאבד אותה. כשהגיעו למיטה היא רצתה לשכב איתו ואחר כך נרדמה. הוא שקל להעיר אותה אבל לא היה מסוגל. הוא החליט לחכות עד לאחר הבחינה האחרונה כדי לדבר איתה על החזרה הביתה. ולבסוף אמר: הֵיי, תקשיבי. אגב. עושה רושם שאני לא אוכל לשלם שכר דירה הקיץ. מריאן הרימה את עיניה מהקפה ואמרה ביובש: מה? כן, הוא אמר. אני נאלץ לעזוב את הדירה של ניאל. מתי? אמרה מריאן. בקרוב. אולי בשבוע הבא. פניה התאבנו ולא הביעו שום רגש. אה, אמרה. אז אתה חוזר הביתה. הוא נתקף קוצר נשימה ושפשף את עצם החזה. נראה ככה, כן, אמר. היא הנהנה, הרימה את גבותיה לרגע, לטשה מבט בספל הקפה שלה. טוב, אמרה. אני מניחה שתחזור בספטמבר. עיניו כאבו והוא עצם אותן. הוא לא הבין איך זה קרה, איך הוא הניח לשיחה לחמוק מבין אצבעותיו.”
ואז אחרי כמה חודשים
“את יודעת, לא בדיוק הבנתי מה קרה ביננו בקיץ שעבר. כשנאלצתי לחזור הביתה. חשבתי שתזמיני אותי לגור אצלך קצת או משהו. אני לא לגמרי מבין מה קרה לנו בסוף. היא חשה כאב חד בחזה וידה מתעופפת אל גרונה, מנסה להיאחז במשהו אך לא מצליחה. אמרת לי שאתה רוצה שנצא עם אחרים, היא אומרת. לא היה לי מושג שאתה רוצה לגור כאן. חשבתי שאתה נפרד ממני. הוא משפשף את פיו בכף יד שטוחה ונושף. לא אמרת שום דבר בקשר לזה שאתה רוצה להישאר כאן, היא מוסיפה. הייתי מזמינה אותך בשמחה. תמיד. כן, הוא אומר.”
סגירת תפריט
מעבר לסרגל הכלים