צריך

בשבוע האחרון היו אצלי כמה זוגות ואנשים בטיפול שהעלו את נושא המטלות בבית עם המילה ‘צריך’. הרבה ‘צריך’ היה בשיח.
ניסינו לבדוק ביחד מי מחליט מה צריך, מי קובע את גבולות ה’צריך’ הזה ומי קובע אם השני עשה את ‘מה שצריך’ או לא.
הדיון מתקשר גם לנושא חשוב נוסף בעבודה עם זוגות בקלניקה, מה קורה בבית כשבן הזוג השני אחראי על משימה או על הילדים. האם כשאני אחראית על הילדים, הם יכולים לאכול במבה ותפוח לארוחת הערב או שבן הזוג שלי יכול להחליט מה עלי לתת להם לארוחה כשהם באחריותי. האם אני יכולה לקפל את הכביסה איך שאני רוצה או לנקות את הבית בדרך שנוחה לי?
אם האיש שלי משגיח על הילדים כשאני עובדת בקליניקה, האם אני יכולה להחליט איך הוא ינצל את הזמן הזה ואיזה עוד מטלות הוא צריך למלא?
אצל זוגות רבים יש בלבול בין חלוקת המשימות ביניהם לבין עשיית המשימה בדרך המדוייקת שנראית לשני. יעל בשור צריך טיפול זוגי

כשהיינו זוג סטודנטים צעירים, נהגנו לנקות ביחד את הבית. בזמן שלקח לי לנקות את כל הבית, לטאטא, לשטוף, לנקות שרותים (דירת 72 מטר, לא לוקח הרבה מדי זמן) ואולי גם להתחיל לבשל, האיש שאיתי הספיק לנקות אבק. מה שכן, הוא ניקה אבק ביסודיות מרשימה, כולל את כל התמונות. גם אלה הגבוהות.
וכך כל שבוע.
אני הייתי נגנבת מזה שלוקח לו כל כך הרבה זמן לנקות אבק. ולמה לעזאזל צריך לנקות כל פעם את כל המסגרות של התמונות. מה נסגר?
השאלה הנכונה היא כמובן, אם חילקנו בינינו את העבודה מראש והוא ניקה אבק, מי אני שאחליט איך ובאיזה קצב הוא מנקה אבק. בעקרון יכולנו לחלק את העבודה לא לפי זמנים אלא לפי עבודה. הוא מנקה אבק ומטאטא, אני שוטפת ומנקה שרותים. נגיד. ואז אם לוקח לו חצי יום, שיבושם לו. שיסיים את החלק שלו ויודיע לי.

מה הקושי? שרוב הזוגות לא מדברים על זה בצורה הזאת. אם הוא מקפל את הכביסה, סביר להניח שהוא מקפל אותה לפי איך שהוא למד בבית. אם מאוד חשוב לי שהכביסה תתקפל בדרך מסויימת אני יכולה להראות לו מה אני רוצה או להתכבד ולקפל את הכביסה בעצמי. קצת פחות הגיוני בכל פעם שהוא מקפל את הכביסה להתרגז ולכעוס שהוא לא מקפל ‘כמו שאני רוצה’.
אני כמובן יכול להתייחס כאן בשפה של צרכים, לבדוק מהם הצרכים שלי שעומדים מאחורי ההחלטה שלי שהכביסה תקופל בדרך שלי אבל לא זה הנושא עכשיו.
הנושא הוא לבדוק עם בני הזוג מי מחליט מה צריך ואיך. מי קובע איך הכביסה צריכה להיות מקופלת. מי קובע מה חייבים לעשות כשמנקים את הבית (חלונות כל פעם? פנלים? תעלות ניקוז של התריסים? לכבס את כל השטיחים? ) ומי מחליט אם השני עמד במשימה או לא והאם זה בכלל התפקיד של אחד להחליט עבור השני מה הדרך הנכונה למלא משימה.
כך גם עם הילדים. כשהילדים באחריות הורה אחד, האם ההורה השני יכול או צריך לקבוע מה היא הפעילות הראויה, מה צריך או לא צריך לאכול וכמה זמן מסך מותר שיהיה? ברור שהדברים קשורים לערכים שההורים רוצים להנחיל לילדים, להחלט המשותפת על זמן מסכים. אבל אם אנחנו לא לגמרי סגורים על זמן מסך ואני עכשיו שומרת על הילדים, להורה השני אין את הזכות להכתיב לי שבזמן שלי, עלי לצאת איתם לקמפינג אתגרי כי הוא בטוח שזה ניצול הזמן היעיל ביותר עבור הילדים. ואם אני מאכילה אותם פסטה בקטשופ כי זה מה שיצא לי להכין אז השני כדאי שיכבד זאת או שיכין להם מראש את המנה המזינה והראויה שהוא חושב שצריך.

אני מניחה שהרעיון מובן.
ועל זה יצא לי לדבר עם הזוגות השבוע. על זה שאם אחד מהם חושב שצריך משהו, זה לא אומר שהשני מסכים איתו באופן אוטומטי. וכן צריך לדבר על זה. רצוי לקבוע מה יותר חשוב לכל אחד מהם, שהמשימה תתבצע כמו שצריך או שתהיה חלוקה שוויונית במשימות. כי גם לקבוע שהשני צריך לעשות משהו, גם לרצות שהוא יעשה את זה ברצון וגם להחליט עבורו איך הוא צריך לעשות את המשימה, זה כבר קצת יותר מדי. על משהו חייבים לוותר. והשיח צריך להיות רגוע, מתוך הבנה שאחד לא קובע על השני. להקשיב לשני הצדדים, לכבד וכן, גם לוותר. קל זה לא.

בתמונה, ‘לפני’ ו’אחרי’ של אחת המטלות שכל הזמן שם.

סגירת תפריט
מעבר לסרגל הכלים