אצל זוגות רבים שמגיעים לטיפול עולה בצורה זו או אחרת סוגיית הפרחים לשבת. זה לא חייב להיות פרחים, זה יכול להיות פיסטוקים או ממתקים. עולה הנושא שיש ציפיה מסויימת, נקרא לזה לצורך הדיון כאן, ציפיה שבן הזוג יביא פרחים לשבת ויש אכזבה כי בן הזוג לא מביא פרחים.
מה הבעיה? הרי אם הנושא באמת היה פרחים, בת הזוג הייתה כותבת ברשימת המכולת שני קוטג’, חלה וזר פרחים. או לחילופין היא הייתה רוכשת לעצמה פרחים לשבת. הבעיה היא שבת הזוג רוצה שהוא יביא לה פרחים ביוזמתו. מאחורי הרצון הזה עומדים צרכים כמו להיות נאהבת, לדעת שהוא חשב עלי, שהוא רוצה לשמח אותי, הצורך להראות, להשמע, הצורך לדעת שיש מי ששומע אותי, מכיר אותי ויודע גם בלי שאמרתי לו מה אני רוצה. וכאן טמונה הבעיה. כי לא תמיד בן הזוג יודע מה אני רוצה.
האמת שבדרך כלל אנחנו לא יודעים מעצמינו מה בני הזוג רוצים כי אנחנו, איך לנסח את זה בעדינות, לא קוראי מחשבות ולא בעלי חוש טלפטי. ומה שקורה זה שאנחנו בעצם מאוכזבים ממשהו שאין אפשרות שיקרה מעצמו, שבן הזוג ידע בעצמו שאני רוצה פרחים (או פיסטוקים, כן?) ויקנה לי פרחים לשבת. מתי הוא ידע שאני רוצה פרחים? כשאגיד לו. עדיף לומר לבן הזוג במפורש, ‘אני אוהבת שאתה מביא פרחים לשבת, זה גורם לי להרגיש שאתה חושב עלי כשאתה בקניות, עוזר לי להשוויץ בפני חברות שהבאת לי פרחים וגם עושה לי ריח טוב בבית’. ואז הוא יודע מה מצופה ממנו וגם הוא יודע כיצד לשמח אותי. הצלחה.
בכלל, כשאנחנו רוצים משהו מאדם אחר, רצוי לומר לו ולא לצפות שהוא ידע מעצמו. רצוי לדבר על הדברים שאנחנו רוצים, מרגישים וצריכים. קוראים לזה תקשורת וזה כלי נפלא לטיפוח הזוגיות ובכלל ליחסים טובים עם אנשים.
