מטופל שלי אמר לי השבוע (ברור ששיחה במחשב, ברור) שהקושי הכי גדול שלו זה שמתעלמים ממנו, שלא רואים אותו.
ועכשיו עם כיסוי הפנים שכולנו צריכים ללכת, ‘שלא רואים אותי’ הופך אולי אף קושי גדול יותר. 
כששני בני הזוג בבית, כל אחד עם הקשיים שלו, החוויות והפחדים שלו והם לא מדברים אחד עם השני, יכול להיווצר מצב של התעלמות. כל אחד כל כך שקוע בעצמו, בדאגה המקצועית, הכלכלית, בתעסוקה של הילדים, במחשבות של מה יהיה בעתיד, בדאגה להורים המבוגרים, דאגות בריאותיות יותר מהרגיל, לא חסר. ונדמה שאחד לא רואה את המצב שהשני נמצא בו. קשה.
אם לא נדבר אחד עם השניה, זה עוד יכול להיות קשה אף יותר.
יש אנשים (ואולי אצל רובינו) שכשמתעלמים מהם, לא רואים אותם, זה מחזיר אותם לחוויות ילדות מאוד קשות, זה מקטין אותם מאוד, גורם להם להרגיש שהם לא קיימים, מכניס אותם לחרדות ובעצם פוגע בסיפוק אחד הצרכים הבסיסיים של האדם. והזוגיות שלנו צריכה להיות מקום בטוח. מקום שבו אפשר לספק את הצרכים ולהיות הכי אמיתיים, זה המקום בו צריכים לראות אותנו מאוד.
מצד שני, כשאני משתפת את בן הזוג בקשיים שלי, יש חשש שאני מעמיסה עליו יותר מהקשיים שלי וגם ככה קשה לו.
היופי בשיתוף בקשיים זה שמגלים שהקשיים שלכם אולי קצת דומים ואם אנחנו לוקחים את השק הגדול הזה עם כל הקשיים, הרגשות הקשים והדאגות ומחלקים בין שני אנשים, הרבה יותר קל לשאת אותו ביחד. דיבור על הקשיים מעמיד אותם בפרופורציות נוחות יותר ומאוורר אותם. חשוב מאוד לדבר גם כי זה מקל וגם כי זה מעלה למודעות את הקשיים ואת הסיבה שאנחנו אולי לא מאוד נחמדים או קשובים או סבלניים לילדים ולאנשים בכלל. קשיים כמובן אינם תירוץ להתנהגות לא סבלנית אבל הם יכולים להיות הסבר ואם מדברים על זה, אז מגלים שהרבה יותר קל להתמודד וגם אפשר להיות יותר סבלניים. באמת.
אני מניחה שרוב הזוגות נמצאים עכשיו בזמנים לא קלים. חלק מספרים שהם נהנים מאוד מהביחד הזה, לחלק זה מאוד קשה.
אני מזמינה אתכם לדבר אחד עם השניה על הקשיים ואם צריך, לפנות לקבל עזרה מקצועית, אפילו של שיחה אחת או שתיים שתעזור לכם לדבר בלי כעסים ואכזבות.
שימרו על עצמכם בריאים ועל הזוגיות שלכם בריאה אף היא.
התמונה צולמה בימי טרום הקורונה כשאפשר היה לדבר על עניינים זוגיים במסעדה על החוף…
