הורות והשפעה על זוגיות

עד כמה ההורים משמעותיים ומשפיעים על החיים? מסתבר שהרבה. זוגות שיושבים בחדר הטיפולים מזכירים את ההורים הרבה בטיפול: ‘גרנו תקופה אל ההורים’, ‘אמא שלי שומרת עכשיו על הילד’, ‘אבא שלי אמר לי לא להתחתן איתה’, ‘ההורים קראו אותנו לסדר שנמצא פתרון’, ‘אמא שלי אוהבת אותה יותר מאשר אותי’ ועוד ועוד.
יש להשפעה הזאת שני צדדים. צד אחד עליו אני חופרת רבות, האחריות שיש לנו כהורים על ילדינו, לא משנה בני כמה הם. ולכן כשהזוגיות ‘מתקלקלת’ כדאי לתקן אותה גם עבורינו אך גם עבור הילדים. ואם לא מצליחים לתקן ומחליטים להתגרש אז לעשות זאת בצורה יפה כי גם אם מתגרשים מבן הזוג, לא נפרדים לעולם מההורה השני של הילדים. (כן, חופרת על זה, יודעת. אבל אי אפשר להגזים בחשיבות של העניין). גם כשהילדים שלנו בוגרים ואנחנו נפרדים, הפרידה משפיעה עליהם. גם טכנית – איפה נעשה את השבת הקרובה, את מי נבקר יותר, כשמזמינים את סבא מה קורה עם סבתא ועוד וגם רגשית – איזה ילד הולך עם אמא ואיזה עם אבא, איך האחים מתחלקים ועד כמה הם מתמודדים עם מריבות על הצדק של אמא או אבא בפרידה הזאת. לא פשוט. כן, גם כשה’ילדים’ בני חמישים. אז חשוב להיפרד בצורה שמאפשרת לכולם להמשיך לחיות ביחד גם אם הם לא באותו הבית.
הצד השני הוא שכאשר הילדים שלנו מתבגרים ויוצרים זוגיות, ההשפעה שלנו לא מסתיימת. כשאמא אומרת לבן שלה שבת הזוג שלו שווה ממנו ו’זכית בה, אל תאבד אותה’ זה יכול לפצוע אותו ובאופן פרדוקסלי לגרום לו לרצות להיפרד מהתחרות הזאת. כשהורים מתכנסים כדי ‘לעזור’ לילדים להישאר ביחד, זה יכול לגרום לפחות לאחד מהם לרצות למרוד ולעשות דווקא. מעבר לזה, אנחנו צריכים לזכור שהזוגיות של הילדים שלנו היא בדיוק זה, הזוגיות של הילד. לא שלנו. לכל אחד צרכים משלו ועד כמה שאני מכירה את הילד שלי, אני לא יודעת מה הוא צריך מבן הזוג שלו. נכון שחלק מהדברים שילדים מיישמים בזוגיות שלהם זה דברים שהם ראו בבית (או הפוכים) אבל חלק לא. לכל אחד יש את הפרשנות שלו למצבים שהוא רואה, לכל אחד יש את המחשבות לו וכאמור צרכים ורגשות. אני לא יכולה לדעת באמת מה הילד שלי צריך וחווה בזוגיות שלו ולכן היכולת שלי ממש לומר לו מה לעשות די קטנה. מעבר לזה, כשהילדים בשלב הזוגיות שלהם, הם כבר עברו את השלב בו הם רוצים שההורים יאמרו להם מה לעשות. (וגם אם הם רוצים כי לפעמים זה ממש נוח כשמישהו אומר לך מה לעשות, זה כבר לא לעניין).
אני לא אומרת שהורים צריכים לתת ל’ילדים’ לעשות טעויות בלי לומר כלום. אני אומרת שכהורים יש לנו אחריות כמו גם תבונה לדעת אם ההתערבות שלנו תסייע או תחבל, להבין שלפעמים עדיף לקחת צעד אחורה ולא ללחוץ, לזכור שאפשר לשאול אם הם צריכים או רוצים עזרה, לשקף בעדינות את מה שאתם רואים ולומר שזה מה שאתם רואים וחושבים וזה לא מחייב, אפשר לשאול שאלות אבל לזכור כל הזמן שהשאלות הללו אמורות לעזור להם לקבל החלטות בעצמם.  רצוי לזכור שזאת הזוגיות שלהם והם יודעים הכי טוב מה טוב להם ומה הם צריכים ורוצים.
אחת הדרכים שאני יכולה להסתכל על זה בקליניקה זה דרך עבודה עם קונסטלציה. כשיש השפעה גדולה של הורים על זוגיות ילדיהם, אנחנו עובדים גם בעזרת הקונסטלציה כדי לראות מאיפה ההשפעה הזאת הגיעה ומדוע היא כה משמעותית. מדהים מה אפשר לגלות דרך זה.
מרגישים שצריכים עזרה? אני כאן.
סגירת תפריט
מעבר לסרגל הכלים