עברתי עכשיו על כל הפוסטים שכתבתי בנושא לידה שקטה. חלקם מתחיל במשפט הבנאלי ‘חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידה שקטה’. חלק מהפוסטים הם מאוד אישיים, חלקם נוגע לזוגיות או לבן הזוג, לא ידעתי שכתבתי כל כך הרבה על הנושא.
מה שהפתיע אותי בעיקר זה שלמרות כל מה שאני כותבת ואחרות, למרות כל חודשי המודעות והעניין שמתעורר מדי פעם לנושא, עדין אין מודעות כמעט בכלל. עדין נשים מדברות איתי אחרי לידה שקטה ומספרות על צוותים רפואיים שאומרים דברים קשים, על חברות שלא יודעות איך להתמודד ואיך לעזור, על קרובי משפחה שמובכים ועל חברים שנעלמים. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זוג שהיה אמור ללדת אך משהו השתבש והילד נפטר בבטן והלידה הייתה שקטה כלומר, ההורים בכו, התינוק לא. 
אין לי תשובות איך אפשר להתגבר על העניין הזה, איך אפשר להגביר באמת את המודעות ואת היכולת של אנשים לעזור, לתמוך ולהיות שם בשביל נשים וגברים, הורים, שעברו לידה אך אין להם תינוק לטפל בו. אני חושבת שאולי באמת הזמן יעזור אך גם רצון אמיתי של אנשים לסייע. מגיעות אלי לפעמים נשים שקונות את הספר שכתבתי בשביל גיסה או חברה או אפילו קולגה, אלה נשים שעושות מעשה בשביל לסייע, הן אלה שמעלות את המודעות כי הן מחפשות דרך לעזור. וזה בעיני מעשה אמיתי של חסד. הרבה יותר קל ומובן לומר – אין לי מה לומר, לא נעים, היא אמרה שהיא לא רוצה כלום. כי זה באמת קשה ולא נעים.
עם זאת, אני קוראת לך, שחברתך, גיסתך, או כל אשה בסביבתך עוברת לידה שקטה, אני קוראת לך לעשות, להיות אקטיבית. נשים אחרי לידה שקטה מרגישות ממש לא נעים שהן מטריחות, הן בעצמן לא יודעות להתמודד. אני מציעה לשאול אותה ‘במה אפשר לעזור’ במקום ‘האם אפשר לעזור’. לשאול ‘מה להכין לילדים שלך שבבית לארוחת הצהרים’ או ‘מתי לבוא לאסוף את הבן שלך לחוג’, ‘מתי לקחת את הבת שלך קצת אלינו’ ואפילו ‘אני באה לשבת איתך קצת’ ואז לשבת איתה, לדבר או לשתוק להקשיב לה, לסיפור שלה. לתת לה מרחב של שיח ותמיכה ולהיות איתה. זה כל כך חשוב.
